דקה 92, יניב קטן משאיר כדור ברחבה (מפתיע שהאגואיסט לא בועט)
ועבאס סואן מבעיטה מהירה מכניע את השוער האירלנדי ומשווה את
התוצאה. 1:1 לנבחרת ישראל.
מעל 40 אלף איש באצטדיון ר"ג עומדים על הרגליים ומתחבקים עם כל
דבר שזז וצועקים בקולי קולות הברות לא ממש מובנות כמו "אההה"
"אווו" ולפעמים ניתן לשמוע כמה מילים מוכרות פה ושם כמו "יש",
"ראית", "מלך", "בניון" (למרות שאין לו קשר לגול) וכמובן
"ערבי"...
זהו, נגמר המשחק. למרות השוויון יש כאן בהחלט הרגשה של ניצחון
ולא סתם... ניצחון מתוק!

היה זה יום שבת, מוצאי חג הפורים, ואני הבטחתי לעצמי שאם נבחרת
ישראל מפסידה אני חוזר הביתה ישירות למיטה ומחכה "בקוצר רוח"
ליום א' בעבודה. אך אם ישראל מוציאה תוצאה טובה, אני מכריח את
עצמי ללכת למסיבת הפורים של החברה בה אני עובד.
מכיוון שכבר הגדרתי את התיקו כתוצאה טובה נכנסתי לרכב והתחלתי
לנסוע לכיוון חוות רונית, שם כבר החלה המסיבה.
חוות רונית נמצאת ליד שפיים ונתניה, אני גר ברחובות שנמצאת
כ-70 ק"מ משם. השעה הייתה 22:00 ולא ממש הבנתי מדוע אני הולך
למסיבה שכבר החלה, בידיעה שמחר בבוקר יש סיכוי סביר ויותר שאני
לא אקום ויש לי ישיבה ב-09:00!!! אבל הבטחתי ללכת וחוץ מזה,
אני צריך קצת מצב רוח טוב אחרי התקופה האחרונה שאני עובר ולא
יזיק לי להרגיש קצת פורים!!! (למרות שלא ממש התחפשתי).
בכל אופן, בכיינות בנפרד ומציאות בנפרד... 22:30. הרכב הגיע
לחוות רונית ותוך כדי שאני שומע את המוזיקה מבחוץ אני מתחיל
להבין שהולך להיות שמח...
במסיבות אני טוב. בעיקר בכאלו שהחברה מארגנת, וזה מכמה סיבות.
קודם כל, צריך להודות שהחברה באמת משקיעה (במסיבות). וחוץ מזה,
במסיבות כאלו אני מכיר את כולם (כמעט). המסיבות הללו מורכבות
מדרג המנהלים, ששם אני מכיר את כולם, ומדרג המוקדנים, ששם אני
לא מכיר אף אחד. אבל מה זה משנה, איך שאני נכנס אני זוכה לכבוד
ששמור לכאלו שנמצאים בחברה כבר שש שנים (ואין הרבה כאלו). כולם
מכירים וכולם באים לומר שלום. איזה כיף, כמו מלך קטן, כאילו
אני סלבריטאי שהגיע למסיבה באמצע תל אביב וכולם באים ללחוץ יד
ולבקש חתימה... ואגו כמו שלי אוהב השוואות כאלו.
עוד לא הספקתי להיכנס וכבר הקב"ט טופח לי על השכם ושואל נו,
איך היה במשחק? אחרי שאני משוויץ קלות, מתאר את מהלך העניינים
כמו ילד קטן שפעם ראשונה רואה משחק כדורגל ואף מזכיר "ערבי
כבש".  אני מגיע לשער הכניסה ששם משום מה מעזים לדרוש ממני
הזמנה! ממני!!!   בסימון קל לעבר הקב"ט שאומר "תוריד אותם
ממני..." נכנסתי. ממש כמו סלבריטאי... (די כבר עם האגומאניה).
מיד ראיתי את מוטי, בחור קרוע ונשוי שמחפש הזדמנויות כאלו
להרגיש שוב נער מתבגר. לא עברה דקה וחצי ומוטי כבר דאג לי לכוס
וודקה מהולה בטיפ טיפה מיץ תפוזים.
התעוררה בעיה. מיד הבנתי שמדובר באלכוהול פטישים מהסוג הזול
שדופק לך את הראש בלי רחמים. נורה אדומה נדלקה והבנתי שאני
חייב להירגע, אחרי הכל מצפה לי נסיעה ארוכה הביתה עוד מעט, מה
גם שקשה לי לשכוח את מסיבת הסילבסטר האחרונה, מסיבה שאני זוכר
בעיקר את 2004 ולא את 2005. אני כן זוכר אלכוהול. הגעתי מוקדם
אז התחלתי לשתות מוקדם ואני זוכר ספירה לאחור "10, 9 ,8..."
ב-6 אני כבר לא זוכר כלום. התעלפתי על המיטה לכמה דקות שבדיעבד
הסתברו כשש שעות!!!
בקיצור, פספסתי את כל מסיבת הסילבסטר וזה עוד אחרי שבועות של
הכנות!!! אבל מזל שהתעלפתי, לפחות לא עשיתי שטויות (חוף
מלהתעלף ולהקיא מעבר לחלון על הכביסה של השכנה... כמובן).

בכל אופן, למוד ניסיון החלטתי לפקח היום על כמויות האלכוהול
(שלי בכל אופן... כי כל השאר נראו שיכורים בטירוף). 1000 איש
עומדים ברחבה, מחופשים בצבעים שונים, אורות אדומים וכחולים
עוטפים את החדר ויוצרים הרגשה של שלוש ארבע סיגריות מגולגלות
שרק יובל מתל אביב יודע להשיג.
מוזיקת ה-MTV, שאין ספק שחרגה מהתקן הנורמאלי המותר לאדם שאינו
חירש, אף הוסיפה לצבעים ולאווירה.
שלום שלום למוטי ולמשה, שלום שלום לוודקה השנייה... אין לי
מושג... היא פשוט הופיעה מולי... יחד עם מוטי. מרחוק אני כבר
רואה את שרון, החבר מקומה שלישית בחברה, שכבר רוקד עם איזו
בלונדה לא ברורה מקומה ראשונה. אחרי שתי וודקות אני כבר לא ממש
עושה חשבון ומיד מצאתי את עצמי ביניהם, עושה לשרון עוויתות עם
עין שמאל על מנת לגלות לפשר העניין... לא הצלחתי. אבל שתיתי
לשרון את הוודקה שלו (לא שתה... בעיה שלו!)
הבנתי שאני מפריע לזוג היונים (ולא ממש היה אכפת לי), אבל
ראיתי מרחוק את אייל (בחור בן 38) מחובק עם אשה שסביר להניח
שהייתה אשתו. רצתי לכיוונם והצטרפתי לחיבוק... ושוב, לא יודע
למה.
אייל, בחצי צחוק חצי מבוכה, הציג אותי לאשתו (תוך כדי החיבוק)
"תכירי, זה חגי... האיש והתופעה".
"אתה מאוד ידידותי", אמרה אשתו (לא זוכר את השם). "ושיכור",
הוספתי והלכתי.
לא הספקתי לזוז וכבר נתקלתי בגלית, בחורה מקסימה ממשאבי אנוש.
לא חסכתי בחיבוק, בנשיקה ובריקוד קטנטן... כי מייד ראיתי את
סיגל וציון. ציון חבש כובע קאובוי... אז לקחתי לו והלכתי לרקוד
עם הכובע... ומייד מוטי הצטרף אלי עם חיוך של 360 מעלות שנמצא
שם בערך מהכוס החמישית שלו.
אז לקחתי לו את הכוס השישית (לא רציתי שישתכר יותר מדי) ושתיתי
בעצמי.
רקדנו מחובקים... נראה לי שזה סימן למשבר בהתקדמות הערב...
וביחסים שלנו.
באותו רגע עברה לידי בחורה צעירה ונחמדה שלא הכרתי (כנראה מדרג
הנציגים... כמובן) ואמרה לי "היי חגי... מה שלומך". עזבתי את
הבטן של מוטי, עיצבתי לעצמי חיוך סביר על הפנים ועניתי בנימוס
"מצוין, תודה... מה שלומך?" היא חייכה והמשיכה ללכת. חזרתי
למוטי, הגדלתי את החיוך ובמבט סתום אמרתי לו "אין לי מושג מי
זו!!!"
כנראה שאמרתי את זה לא רק למוטי, כי הבחורה טפחה לי על הכתף
ואמרה "אני נילי, אתה המנהל שלי כבר שלוש שנים"... והלכה. נעלם
החיוך. ובהתנצלות ובהתרפסות (מכובדת עד כמה שאפשר) ניסיתי לומר
לה שזו הייתה בדיחה עבור מוטי (ייתכן), ומגמגם המשכתי להסביר
את עצמי תוך כדי שמוטי שוכב מאחורי על הרצפה, וצחוק אכזרי
(שנראה שהוא נהנה ממנו) ממלא אותו כשאני מתרפס כמו סמרטוט מול
ילדה בת 22 מקסימום. זה היה זמן מצוין לשתות משהו כדי להעביר
את המבוכה... וודקה (אלא מה?).
באותו רגע עברו בחורות מקסימות עם ממתק בצורת נחש מהול
באלכוהול ודחפו אותו לפיהם של כל מי שביקש... אז ביקשתי
והסתובבתי עם חצי נחש בפה וחצי בחוץ, מחפש מישהו שיצטרף אלי
לחוויה!
ודווקא מצאתי את אסף מהקומה השנייה, חבר וותיק שהתנדב (חבל,
דווקא בניתי על הבלונדינית ממול).
לדעתי הייתה כאן נשיקה... מוזר שלא היה אכפת לי... הנחש היה
טעים.
המוזיקה החלה להשתולל וכך גם אני. רקדתי עם גלית, ורד, עודד,
משה, מוטי, אסף נמרח עלי בטירוף (יותר שיכור ממני), וורדית,
ציון... ואפילו עם המנכ"ל!!! (הוא לא שלט בזה)... בקיצור, כל
דבר שזז.
וכל כוס אלכוהול שראיתי, מייד הוחרמה בשם החוק... ובשמי... למה
לא? העיקר שאני עדיין מפקח על כמות האלכוהול שלי להיום.

בערך בסביבות 04:00 הבנתי שמשהו לא בסדר. לא ממש זכרתי את שמי,
את הסובבים אותי ובטח לא את הישיבה שהייתה צפויה להתקיים בעוד
חמש שעות. אז החלטתי לפרוש כל עוד אני... שיכור, ולא מעולף.
להפתעתי מצאתי בכיסי צרור מפתחות וידעתי שיש סיכוי סביר שיש לי
בחוץ גם רכב... איפשהו.
אז החלטתי שזוהי הדרך המהירה להגיע הביתה... רק צריך למצוא את
הרכב. וזו צפויה להיות בעיה כאשר בחוץ רק רכבי חברה... כולם
מסוג פורד פוקס כסופות!!!
מסתבר גם שההליכה שלי נטתה פעם לימין ופעם לשמאל ואז הבנתי
שהנסיעה הביתה צפויה להיות קשה. אבל החלטתי להתמודד עם בעיה
בעיה, וקודם כל למצוא את הרכב.
שיכור שיכור, אבל הצלחתי למצוא את הרכב! מסתבר שיש יתרון לזה
שכבר שנתיים לא שטפתי אותו. הרכב של כולם כסוף ושלי - חום! כמו
שאומרים חום ג'וק! זו הייתה המשימה הקלה.
התחלתי לנוע לכיוון הרכב תוך מלמולים "רק על הפסים, רק על
הפסים"... כדי שמסביב לא ישימו לב לשיכור שלא שמע על המשפט אם
שותים לא נוהגים... או כמו במקרה שלי... אם שותים... נוהגים,
נוהגים!
נכנסתי לרכב... בעיה! יש קוד לרכב. לא רק שלא זכרתי את הקוד,
לא זכרתי כמה ספרות יש בקוד!
לאחר מספר ניסיונות של ספרות שונות תוך כדי לחיצות ארוכות
והכרזת המספר בקולי קולות "שתייים, שתייים, שתייים, תשעעע..."
הקטע היפה היה שלחצתי שתיים והכרזתי "תשעעע"! כנראה בגלל זה
הרכב לא התניע. למזלי הרכב עבר טיפול במוסך כמה ימים לפני
וראיתי שהקוד עדיין כתוב על נייר דבק ישן שמוצמד למפתח...
יופי. זה יכול לעזור. הקלדתי, הכרזתי והרכב הותנע! מה עושים
עכשיו?
בלחיצה הראשונה על הגז הבנתי שלנהוג אני לא יכול! אני לא רואה
את הדרך, לא רואה את המחוגים ולא ממש יודע מה לעשות. והכי חשוב
- איפה לכל הרוחות זה רחובות עכשיו???
יצאתי ברוורס (פחד מוות) ואז הבנתי שחי, אני לא מגיע הביתה. רק
לצאת מהחנייה היה אסון! הכביש נראה מאוד צר, כל פונטו קטנה
שעברה מולי נראתה כמו משאית זבל. לאט לאט (לא יודע כמה לאט כי
לא הצלחתי לראות את שעון המהירות... רחוק מדי ומטושטש מדי)
הצלחתי לצאת מהחנייה ולהגיע לכיכר, ששם ניצבה בעיה נוספת -
לאן? כוס אוחתוק!!! למי יש כוח לכל החידות הללו עכשיו!!! אז
המשכתי ישר. בחירה נבונה. לא עברו כמה שניות והבנתי שמשהו לא
בסדר... בכביש היו שלושה נתיבים ובכולם נסעו מכוניות... אבל
בכיוון שלי!!! אי-מאאא! מטומטמים... הם נוסעים בנתיב הנגדי!
רק אחרי דקה וחצי כששמתי לב שכל השלטים נמצאים עם הגב אלי
(מעניין איך רק זה גרם לי להבין). הבנתי שיש סיכוי לא רע שאני
זה שנמצא בנתיב הנגדי! בעיה! אי-מאאא!
עצרתי בשולי הדרך וניסתי להבין מה עושים. איך קיבינימט זה
קרה??? הרי נסעתי רק ישר... באין כניסה... אההה. בעיה. אוףףף,
אין לי כוח. התחלתי אפילו קצת לפחד... מה יהיה אם יתפוס אותי
שוטר? סביר להניח שאני אגיד לו "מה אתה רוצה? רישיונות? אין
בעיה גבר, רק באימשך... קח אותי הביתה... אני שיכור מהתחת
ותאמין לי שגם התחת שלי שיכור כרגע!" וזה הפחיד אותי.
בדיוק באותו רגע אלעד, חבר שפוי מהמסיבה, שם לב שנעלמתי וכמות
האלכוהול ששתיתי הפחידה אותו קצת (מעניין למה). אז הוא התקשר
אלי לברר מה קורה איתי. רעש הטלפון שניגן מנגינת MTV  רועשת
ככה סתם פתאום באמצע האפלה ובאמצע המשבר שעברתי באותו רגע לא
ממש עזר! "מה זה לעזאזל הרעש הזה עכשיו!!!" אמרתי לעצמי (לא,
באמת אמרתי בקול רם). באמצע הלילה הרכב מתחיל להרעיש? מבט חטוף
מסביב לא עזר לי להבין מדוע הרכב עושה רעשים והחלטתי לא
להתמודד עם זה כרגע. בבוקר נלך למוסך. כרגע צריך להתמודד עם
העובדה שאני בנתיב הלא נכון. בכיוון הנכון אבל בנתיב הלא נכון.
החלטתי לנסוע ברוורס כל הדרך עד שאגיע לכיכר ונתחיל הכל
מהתחלה. לאחר כקילומטר וחצי ברוורס, בשוליים ליד מעקה הבטיחות,
זה הסתבר כרעיון לא ממש טוב. לא הצלחתי לנסוע ישר ולכן דפקתי
את הרכב במעקה כל מטר וחצי בערך. התיישרתי (עד כמה שיכולתי)
ושוב מטר וחצי, שוב בום ושוב להתיישר. מפתיע שכל הנושא הצחיק
אותי. ככה במשך שעה עד הכיכר. רק אז הבנתי שיכולתי לעשות פרסה
ולנסוע רגיל. גם רעיון, פחות מצחיק אבל רעיון!
בכיכר כבר הבנתי את הטעות ותיקנתי - ישר לחניון המסיבה!!! אימא
של כל הלילה הזה, יינעל אחותם הצולעת! כאן כבר הייתי היום!
דייי. לא מצחיק.
עוד הפעם, ניסיון אחרון, לאט לאט עד הכיכר והפעם ימינה מתחת
לגשר בשפים והופ שמאלה לכיוון הנכון... יופי. היה קשה? עכשיו
70 ק"מ ואני ברחובות. 70 ק"מ? איך? אני לא רואה לא את הכביש
ולא את ההגה של עצמי וזה בטח לא סימן טוב. אבל מה לעשות,
חייבים לסיים את המשימה. לאט לאט (ושוב... אין לי מושג כמה),
מנסה לכוון את עצמי לנסוע בצמוד לפס שמסמן את הנתיב על מנת לא
לזגזג כאשר כל רכב שעוקף אותי גורם לי להתקף לב פתאומי ואף
לעשות קולות של "וואווו... רכב".
מפתיע, אבל אחרי עוד שעה הגעתי לרחובות וכנראה לשכונה הנכונה.
לא יודע איך וגם לא זוכר איך. כנראה ההרגל של לנסוע יום ולילה
את אותה דרך גרם לרכב להגיע לבד... נהג אוטומטי... מעניין.
שמחתי כמו שלא שמחתי מעולם... ונרגעתי.
יצאתי מהרכב, הסתכלתי סביב... הרבה בניינים. כולם דומים. ואיפה
אני גר? כמה אדם אחד יכול לסבול ביום אחד? מה אני, איוב??? חצי
שעה הסתובבתי בין הבניינים, ממלמל לעצמי בקול חלוש ומסכן "איפה
לעזאזל הבית שלי? הבוקר כשיצאתי הוא היה כאן! אוף, איך איבדתי
את הבית שלי?"  באמת אוף!
אבל בעל תושייה אנוכי והבית סוף סוף נמצא אך - עוד קוד???
מההה??? למה הצבעתי באסיפת וועד הבית בעד החלפת המנעול ממפתח
לקוד??? זה כבר באמת מוגזם!!! לא מנסה אפילו.
אז התיישבתי ליד הדלת וריחמתי על מר גורלי הלילה. ודווקא התחיל
טוב ב-1:1 של נבחרת ישראל.
למה תמיד זה קורה לי? למה? למה אני כזה קיצוני. אני לא יכול
ליהנות בלי להשתכר? חיי הרווקות לא ממש עושים לי טוב. תוך כדי
שאני יושב לי שם לא ממש הבנתי האם הסיטואציה מרמזת על חיי
הוללות נפלאים וראויים לקנאה מצד כל הזוגות הנשואים והבורגניים
שמסביבי ביום יום או ראויים לרחמים עצמיים תוך כדי הרגשת
דיכאון סופני? אני עוד לא סגור על זה. מה שבטוח הם ראויים למנת
הקאה ממושכת בקרוב מאוד.
ב פ ל א פ ו ן !!! הקוד נמצא בפלאפון! איזה מזל שרשמתי לעצמי
כאשר התקינו... איזה חבל שבחצי השעה האחרונה לא זכרתי את זה.
מהר מאוד מצאתי, הקלדתי... הכרזתי, ונפתח!!! יופי.
קומה שישית אני עוד זוכר... לא כזה מסטול. אושר מילא את לבי
כאשר המעלית עלתה לקומה השישית ויכולתי כבר להרגיש את המיטה
ללא המצעים שלי (יום כביסה... או שבוע... מה זה חשוב).
המעלית נפתחה ודלתי השתקפה מצד ימין... אבל הדלת לא נפתחה!!!
מההה?! בזהירות, חגי, לא לשבור את המפתח (אמרתי לעצמי בקול)...
זה מה שחסר לי עכשיו. מההה?! למה הדלת לא נפתחת??? תפתחי, יא
מטומטמת, צעקתי עליה (בקול רם), והתחלתי אף לדפוק עליה... אולי
ככה היא תבין. למה זה קורה לי? אפילו נראה לי שצעקתי "חגי,
תפתח מטומטם... אני רוצה להקיא".
אז הוא פתח. השכן. בתחתוני בוקסר וגופייה ומבט מפוחד... שקט.
סוף סוף שקט. הסתכלנו אחד על השני במבט לא ברור (הרי עד היום
נפגשנו במעלית לשלום שלום... לא יותר). הוא חצי ערום ואני חצי
מקופל, מסכן וחושב... מנסה להבין את פשר העניין. או שהוא ישן
בבית שלי... אוו...
"הכל בסדר, חגי?" שאל ולא מבין (אחרי הכל השעה כבר כמעט 06:15
בבוקר) "לא..." אמרתי בחצי התבכיינות, "אני לא מוצא את הבית
שלי..."
משפיל, עצוב, עגום ומבייש... אך הייתי חייב להגיע הביתה! אני
רוצה להקיא ולמיטה. לא יכול לסבול יותר. מזל שהוא בחור נחמד.
פתח לי את הדלת הביתה (מסתבר שדלתי השתקפה מצד שמאל
למעלית...), הכניסיני וחזר לישון.
אין כמו בבית! הקאתי כאילו אין מחר והלכתי לישון עם הבגדים ועם
הנעליים... או יותר נכון התעלפתי.

חמש דקות אחרי, ב-06:30, צלצל השעון בקולי קולות, מזכיר לי
שצריך לקום לפגישה בעוד כשעתיים!!! בן זונה, מניאק חסר רחמים,
שייקח אותו מלאך המוות!!!


בוקר טוב.