לכשתתעייף תדדה אל החדר השכור שלך בפאתי העיר ולא תחשוב עליי.
כל החול החם של הארץ הזו יעמוד למסדר. הכול יעצור בזמן שתנעל
בזהירות את הדלת. יקשיב בערגה לשאיפותיך הקצרות העוברות
במסדרון ונופלות למיטה. כל הרחשים והצללים של העולם יתאספו
מתחת לכיסא וימתינו בדריכות לתנועה לא מחושבת. מחכים להתנפל.
כל שצריך הוא תזוזה אחת לא נכונה. חשוב עשרים פעמים לפני כל
נשיפה.
לכשתתעייף תתפתל בינות ענני העשן, האבק והפיח הבאים עליך
לכלותך. נוזלים מן החלון פנימה. ממלאים את החדר בכתום ובאדום
ובכל מה שלא ניתן לקרוא לו בשם. לא תגלה להם את המבטא גם אם
העינויים יהרגו אותך, נשבעת. לאט הם שוקעים לשטיח. לאט עוד
יותר צפים לתקרה. כל הכתומים, האדומים וחסרי השם מסתובבים,
מתערבלים, מתערבבים, עוברים לך בין הצלעות, בין השאיפות
לנשיפות, עשרים פעמים בדיוק בכל חצי דקה. הישמר, אל תפתח את
הפה, זה בדיוק מה שהם מחכים לו.
השלטונות לא יעשו דבר לחלץ אותך מן השבי. שום כוח משטרתי לא
יהיה בדרך. שום צבא לא יתגייס לעזרתך. הצפצוף שיבקע מן ה'זמיר'
הישן, מבשר על בוא החדשות, לא יביא הקלה. הארגון מתכנן את
מתקפתו כבר חודשים. אתה יודע זאת בכל פעם שאתה עובר ליד הקיוסק
של חלפן הכספים המרוקני מצרפת. עכשיו הם בשיא כוחם. מוכנים
יותר מאי פעם. חשבת כבר לברוח, לעקור, לעבור לאיזו ארץ אחרת...
אבל שם הכול רק גרוע יותר. מה גם שיגלו אותך הרבה יותר בקלות,
פה אתה כבר כמעט לא בולט יותר. אם לא להתחשב בכך שאתה עדיין חי
עם שותפים אחרי השנה השלושים לחייך ובקדחתנות שבה אתה קושר את
שרוכי הנעליים, ניתן להכריז רשמית שאתה משלהם.
'רק לא להתעייף עכשיו', אתה חושב. 'לעבור את הרבעון הזה ואחר
כך יהיה פשוט יותר.' אחר כך כבר יהיה הקיץ במלואו. חילוף
העונות יישאר מאחוריך. חילופי העונות הם הקשים ביותר. מצד שני,
דווקא בתקופת הקיץ כוחם עומד להם יפה, אתה רואה זאת במבטים
שהשכנים זורקים בך. אולי הכניעה בלתי נמנעת. כבר עכשיו העייפות
אורבת לך כמו חתול חצי מבוית אצל כל ספי הדלתות. אתה עובר על
פניהם כאילו היית ילד שמפחד ממפלצות. אף פעם לא תדע אם אתה כבר
שם או עדיין פה. יום אחד אתה תיכנס לדירה בפאתי העיר, תנעל את
הדלת בזהירות ולא תבין שהם כבר בפנים. אפילו לא תשים לב שכבר
שנה שלמה שלא חשבת עליי.