"לא", היא אמרה, "זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות".
"אני מצטער", אמרתי לה ברכות ולהרף עין נגעתי בכף ידה. היא
משכה את ידה בעלבון.
"תראי, שירה. ככה זה, כשאתה קצין בקבע אתה לא יכול שלא להשקיע
את כל הזמן שיש לך בצבא, במדינה ובכל שאר הדברים שאם נזניח
אותם לרגע הם פשוט יעלמו".
"אתה יודע מה? תלך לעזאזל! פשוט תלך לעזאזל, דני! ואולי כדאי
שתחשוב מה באמת נעלם לך, והוא לא הצבא!"
אחר כך היא התחילה לדבר בשקט, לאט לאט, כאילו היא בעצם מסבירה
למישהו אחר את המצב: "הוא חייב ללכת להיות עם החיילים שלו ביום
כיף בשפיים, כי זה נורא חשוב למורל של היחידה, וכל זה כשיש לו
בבית ילדה שהוא בקושי מכיר."
היא נענעה את ראשה אנה ואנה כלא מאמינה. "בוא אני אספר לך
משהו, סגן אלוף גרינבאום. אתה יודע שאתמול נופר שאלה אותי אם
לאבא יש בית אחר?"
שתקתי. והיא המשיכה לטפטף את הארס: "מה פתאום, אמרתי, אבא גר
איתנו, זה הבית שלו". מסתבר שהיא קיוותה שכמו לילדים אחרים
מהגן שלה, אבא פשוט גר בבית אחר ויהיה אפשר ללכת לבקר אותו שם.
היא מעדיפה שנהיה גרושים, אתה תופס?!" ואז הוסיפה: "ואולי לא
רק היא..."
אני לא יודע איך לענות לה כשהיא מתחילה עם זה. כשהיא אמרה
שנופר מעדיפה שנהיה גרושים הרגשתי את הביפר רוטט לי בכיס
האחורי של המכנסיים, ולא ידעתי מה לעשות. ידעתי שבכל רגע
יכולים להקפיץ אותי, כדי לתפוס את אותו אבו-מוחמד, שדלקנו
אחריו כבר שלושה חודשים, אבל בכל זאת, רבאק, אשתי בהיסטריה
וחיי המשפחה אמורים להיות קודמים לכל.
"אתה שותק?" עכשיו היא כבר צעקה, "אין לך מה להגיד, נכון?
ואולי נופר באמת צודקת ויש לך בית אחר? וכל הסיפורים האלה על
המרדפים והמבוקשים, והצל"ש שקיבלת לפני חצי שנה כי טיפלת במאיר
תחת אש הם סתם בלבולי מוח?"
"שירה", עכשיו כבר לא יכולתי לשתוק, "שירה שלי, את חייבת
להבין!"
"אני לא חייבת כלום", היא אמרה, פתאום היא היתה מאוד רגועה,
כאילו יצא לה האויר בבת אחת. "אני חייבת רק להתחיל להכין ארוחת
ערב וללכת לבדוק בחינות, ולהסתדר לבד ולארגן את הכל ולהשכיב את
נופר - לבד, כמו שאני עושה כל יום, כל ערב, כל הזמן. לבד. אז
כרגע אתה רק מפריע. תלך בבקשה."
היא הסיטה את ראשה, אך אפשר היה לראות שתי דמעות קטנות ומלוחות
זולגות על הלחי הימנית שלה. הן היו בצבע אפור-כחלחל, בגלל
האיפור שנשטף בהן. לא יכולתי לראות אותה ככה, חשופה, לבנה, כל
כך כועסת ואמיתית.
"ביקשתי ממך ללכת", היא אמרה, עם הגב אלי.
"אבל יש לי עוד ארבע שעות להיות בבית, בואי ננצל אותן..."
אמרתי והנחתי את ידי על כתפה.
"אני לא במצב רוח לזיון".
"מי דיבר על זיון?" הייתי המום מהבוטות שלה. האם זו האשה שאתה
התחתנתי? מורה לספרות בתיכון הכי יוקרתי של תל-אביב? "שירה,
אני... התכוונתי שנדבר, שנפתור דברים, אין לנו הרבה הזדמנויות
לכך".
היא קמה והתרחקה לכיוון חדר השינה. הוצאתי, סוף סוף, את הביפר
מהכיס. "תתקשר לאורית מהשלישות". שלישות? טוב, אבו מוחמד זה
לא. בטח משהו בקשר לרכבים. סובל דיחוי. הסתכלתי על דלת חדר
השינה הסגורה וחשבתי שממילא אין לי משהו אחר לעשות. התקשרתי.
הפקידה של אורית ענתה לי בטון משועמם "תמתין, אני כבר מקשרת
אותך". ברקע שמעתי אותה אומרת לפקידה השניה "שיו, איזה מהממת
היתה החתונה, חבל על הזמן". חשבתי על הבנות האלו, שרק הצבא
מחלץ אותן מהחיים שנועדו להן, שהצבא נותן להן הזדמנות להרגיש
שהן שוות משהו, חשבתי על שירה שגם היא, מכל מיני בחינות, ניצלה
בזכות הצבא.
"דני?" אורית, השלישה האוגדתית, על הקו.
"כן, אורית", אני מנסה להחזיר לעצמי את הקול הרגיל.
"מה שלומך, דני?" שאלה ולא חיכתה לתשובה, "תגיד, השם יוני
רבינוביץ' אומר לך משהו?"
"לא במיוחד", אני עונה לה, ומנסה להקשיב בו זמנית לקולות
העמומים מחדר השינה.
"הוא חייל אצלך בגדוד, אבל לפני כמה שבועות הוא הודיע שהוא
סרבן. ביטון מהאוגדה ביקש שתשפוט אותו עוד היום".
עוד היום? עכשיו כבר שלוש, אז זה אומר שנשרף לי כל האפטר.
"בסדר", אמרתי לה, "תמסרי לביטון שאין שום בעיה. יש לו איזה
עונש מועדף?"
"תעשה מה שאתה מוצא לנכון, אבל הוא ביקש שזה יהיה מאסר
בפועל".
"טוב, אורית, להתראות", אמרתי וסגרתי.
חרא של דבר. חרא. למה בנצור, הסמג"ד שלי, לא יכול לעשות את זה
בעצמו? אני לא אוהב להכניס אנשים לכלא. לא עשיתי את זה הרבה,
פעם פעמיים אולי. פעם אחת לא היתה לי ברירה - משטרה צבאית עשו
אצלנו בדיקות פתע ומצאו סמים אצל אחד החיילים, אז הכנסתי אותו
ל-28 יום, כדי שלא יעלו אותו לבית דין. בפעם השניה זה היה מקרה
של גניבה בין שני חיילים. אני לא יכול לסבול דברים כאלה.
נכנסתי לחדר השינה ושירה שכבה על המיטה. השיער שלה כיסה את
הפנים.
"שירה'לה", אמרתי לה, תוך כדי שאני מתקרב. התיישבתי על שפת
המיטה ושמתי יד על הגב שלה. היא משכה בכתפיה.
"תשמעי, יש..."
"... משהו דחוף, אני חייב ללכת", היא השלימה.
"את חייבת להבין..."
"... היחידה חשובה לי ויש לי המון אחריות", היא עשתה זאת שוב.
"די שירה. זה כבר ממש מוגזם. אני חושב שהכי טוב יהיה אם אני
פשוט אלך עכשיו, ונדבר על זה בסוף השבוע, כשאחזור". היא לא
זזה. אני לקחתי את הצ'ימידן וירדתי למטה. שעה וחצי אחר כך כבר
הייתי בבסיס, במבואות רמאללה.
ברגע שירדתי מהמכונית ראיתי את גלעד, המ"פ של פלוגה ד', רץ
לקראתי. "המפקד, יש בעיה עם הציוד, חסרים לנו ארבעה מכשירי קשר
ושני רימונים ו..."
"תדבר עם הרס"פ שלך", חתכתי והתחלתי ללכת לכיוון המשרד.
"דיברתי איתו, הוא חושב שהרס"פ של פלוגה ב' לקח אותם, אבל כל
הפלוגה בפעולה כבר יומיים, ואנחנו צריכים להתחיל להתארגן".
"מה אתה רוצה ממני? יש לך סמג"ד? תשאל אותו!" הבנצור הזה כבר
התחיל לעצבן אותי, בקושי נמצא בבסיס, אני צריך לעשות את כל
העבודה שלו. עכשיו גלעד התייאש והתרחק. נכנסתי למגורים שלי
והנחתי את התיק על המיטה. הסתכלתי על מדף הספרים: 'כוכבים
בחוץ', 'יהודה עמיחי', 'פנקס שירות' של רבין, 'כה אמר
זרתוסתרא'. אני בטח המג"ד היחיד בצה"ל שמחזיק את הספרים האלה
ליד המיטה שלו.
יצאתי ונכנסתי למשרד. שתי הפקידות שלי, מאיה וחגית, צחקקו
והשתתקו כרגיל כשנכנסתי.
"תרימי טלפון לכהן, שיכניס לי את הסרבן הזה, רבינוביץ', למשפט
בתוך 10 דקות", אמרתי למאיה.
"זה בסדר, הוא מחכה כאן כבר מהבוקר".
"אז קדימה, למה אנחנו מחכים? טלפון לכהן ולהכניס!"
נכנסתי למשרד וסידרתי את הטפסים. שתי דקות אחר כך כהן נכנס עם
הסרבן. הוא היה נער גבוה ובהיר, עם בלורית שבלטה על רקע עיניו
הכחולות והנחושות. חיוך קטן של ביטחון עצמי הסתמן על שפתיו.
"מי אתה?" שאלתי.
"יוני רבינוביץ'", הוא ענה.
"תגיד המפקד!" צעק עליו כהן. הדברים האלה תמיד משגעים אותו,
למרות שלי אף פעם לא אכפת. כבר מיציתי את כל קרבות הכבוד האלה
עוד בבה"ד 1.
"אני לא אומר את זה כי אני לא מאמין בזה", אמר יוני. בחור
אמיץ, מתחיל למצוא חן בעיני.
כהן התחיל להאדים ואני הבנתי שאני חייב להתערב.
"תרגיע, רבינוביץ'. החוצפה שלך לא תעזור לך כאן", אמרתי לו,
"בוא תסביר לי מה אתה בדיוק חושב שאתה עושה כאן".
"אני לא מאמין בכיבוש ואני חושב שאסור לשרת בשטחים. הכיבוש
נוגד את צו מצפוני ואני לא מסכים לשרת אותו. לא אכפת לי בכלל
אם תשלח אותי לכלא ואני לא מפחד מכם".
גיחכתי כלפיו גיחוך קטן. "ככה, פתאום? מה השתנה? אתה כבר שמונה
חודשים בגדוד הזה."
"עד עכשיו לא עשינו שטחים", אמר הבחור ולא הוריד את המבט,
"ברגע שאמרו שעוד שבועיים עולים לקו, היה לי ברור שאני לא הולך
לשם".
"יפה", נשענתי אחורה בזלזול, "אז בשביל מה התגייסת לקרבי, הא?
הרי אם רוצים לעשות מה שנוח אפשר גם ללכת להיות ג'ובניק, לא?"

"זה לא קל להיות סרבן ואני לא מנסה לעשות את מה שנוח לי אף
פעם", הוא אמר, אבל היה לי נדמה שבקצת פחות החלטיות.
"אז אתה יודע מה - בסדר! אתה תחליט שאתה לא רוצה לשרת בשטחים,
ואז גם כל הפלוגה שלך, ואז גם אני, וזהו - נסגור את הצבא! מי
ישמור על המשפחה שלך אז, תגיד לי?"
עכשיו כבר היה לי רושם שהאויר יוצא לו קצת מהריאות. עוד קצת
וזהו, אני מתחמק מכל הסיטואציה המחורבנת הזאת, וחוזר לפעילות
אמיתית.
"תראה", עברתי לדבר אליו בטון רך, "אתה נראה לי כמו בחור
איכותי, ואני יודע שיש היום מין אופנה כזאת של לסרב, ואנשים
שמסרבים נהיו פתאום מאוד פופולריים בכל מיני מקומות. אתה בחור
צעיר ואני מבין שזה משפיע עליך, אבל חבל, אני אומר לך, חבל. לא
כי אתה תשב בכלא - ואתה תשב בכלא, אני מבטיח לך - אלא כי בעוד
שנתיים, כשתגדל קצת, לא תוכל להסתכל על עצמך במראה. אתה תגיד
לעצמך: החברים שלי נלחמו במקומי, ואני השתמטתי כמו פחדן עלוב.
תאמין לי, אתה לא רוצה את זה".
הוא לא ענה, ורק תקע את המבט שלו עמוק-עמוק בתוך קצות נעליו.
"אז אני יכול להכניס את הטפסים בחזרה למגירה ואותך בחזרה
לפלוגה?" שאלתי וידעתי שלא צריך לחכות לתשובה. כהן אמר לו
"בוא, בוא, כבר מחכים לך".
אבל יוני לא זז. הוא שוב הרים את המבט ואמר לי "אני חוזר עכשיו
לפלוגה, לחשוב על זה, לישון על זה, אבל לא יותר. בינתיים אני
לא מתכוון לצאת לשום פעולה."
קצת הופתעתי. "אתה יודע מה - בסדר. אתה תלך לחשוב, ומחר בארבע
אני רוצה לראות אותך שוב אצלי בלשכה".
עכשיו הוא יצא.

היום הזה נמשך ונמשך. הקפצות, תדריכים לקראת הקו, כוננות
פתאומית כשהיתה שמועה על חדירה. רק באחת בלילה הגעתי למיטה.
חשבתי שארדם מיד, אך שנתי התעקשה לנדוד. ראיתי את שירה, ואח"כ
את נופר, ואח"כ את יוני, ואח"כ את תמונת המבוקש של אבו-מוחמד
שהודבקה על לוח התדריכים בחדר המבצעים. היה חשוך וחוץ מנקישות
פריקת הנשקים אי אפשר היה לשמוע דבר.
שקט כזה היה בפעם הראשונה שלקחתי את שירה למדבר. היינו אז ביחד
שבועיים בסך הכל. באמצע הלילה אמרתי לה: "בואי, אני רוצה
להראות לך משהו". נכנסנו לאוטו ונסענו ונסענו. היא לא שאלה
שאלות, ופשוט ישבה והסתכלה בעיניים הגדולות והנוצצות שלה.
עצרתי וירדנו מהאוטו. "תסתכלי", אמרתי לה והצבעתי לשמים. מאות
מיליוני כוכבים נצצו שם, כאלו שאי אפשר לראות בעיר. ושקט, שקט
של אינסוף. היא עמדה מוקסמת ואני הסתכלתי עליה, וידעתי שזהו,
היא שלי לתמיד.
"בוא נישאר כאן כל הלילה", היא אמרה אז, ואני אמרתי: "אני לא
יכול מתוקה, אני צריך לחזור לבסיס מחר".
היא לא התווכחה. נכנסנו לאוטו וחזרנו.
עכשיו אני חושב על הרבינוביץ הזה. מעניין אם הוא היה אומר לאשה
שלו שהוא חייב לחזור לבסיס, או שהיה נשאר איתה שם בלילה במדבר,
ולא מפחד משום דבר ומאף אחד. או כן מפחד, מעצמו, מהצבא,
מהעתיד, מהחיים.
חשבתי שאני חייב לדבר עם שירה. פתחתי את הטלפון, והקשתי את
המספר, אותו מספר שחייגתי פעמים כה רבות בעבר, ועתה הפך
ללא-ברור, כמעט לא נגיש, מתחמק.
היא ענתה לי, וקולה נשמע רענן ועירני באופן מפתיע.
"הלו?"
"שירה?"
"כן, חמוד. מה שלומך?"
הקול שלה נטול סימנים ממריבת אחר הצהריים.
"את ערה בשעה כזאת? מה קרה?"
"נופר ואני לא הצלחנו להרדם, אז אנחנו יושבות יחד בסלון וצופות
בטלוויזיה".
"אה, נחמד", אמרתי, "מה אתן רואות?"
"איזו תכנית אמריקאית מטופשת, זה מה שיש בשעות האלה".
"תשמעי, שירה", אמרתי, "אני יודע שהדברים בינינו גלשו למקומות
לא כל כך טובים היום".
"זה בסדר, אהוב שלי", היא אמרה, "הכל יהיה בסדר".
ברקע יכולתי לשמוע גרון צבאי מוכר מכחכח לאות הסכמה.