היא הולכת ישר קדימה- צעדיה בטוחים ויעדה קבוע וברור. היא
משננת בפעם האלף את מה שתגיד לו. היא מתמקמת בכורסא כך שתוכל
להעביר את זה כמה שיותר טוב, כמה שכבר אפשר. היא הכינה קופסת
קלינקס נגישה, חבילת שוקולד, לשנייה שאחרי, כדי שיהיה מתוק
בפה, ובלב גם כן. היא משתעלת כדי להחליק את קולה. מרימה את
השפופרת, מתקתקת את המספר בקלות שהפכה לבלתי נסבלת. זו יכולה
להיות הפעם האחרונה שתחייג מספר זה. אולי היא עצובה, אולי היא
מרגישה תחושת הקלה. כאילו שאבן נגולה מליבה. היא עדיין לא
יודעת. את זה היא כבר תחליט  אחרי השיחה. הטלפון מתחיל להשמיע
צליל מתחנן-  רק שיענו לו בצד השני. שניי צלצולים והיא מנתקת
בבהלה. אחרי זה  אין דרך חזרה. אבל היא כבר חשבה על כל ההשלכות
שיתכן ויהיו אחרי זה. כל התשובות והתגובות שהוא עלול לענות.
היא כבר מוכנה. או שלא. היא הכינה את  עצמה  שוב  ושוב. היא
חשבה שהיא מוכנה מכל הבחינות. לפחות ככה היא שכנעה את עצמה.
'נו אבל  עבדנו על זה. להרים, לחייג, לדבר, ואז הכל יראה הרבה
יותר טוב' היא הולכת  לשירותים כד לרוקן את כל מה שמבפנים. היא
חשבה שזה שהיא תדחה את זה לעוד כמה דקות, אז זה מה שיעזור לה.
בסוף זה יגיע. היא תתיישב באותו מקום כמו מקודם, ותעשה את אותן
הפעולות של קודם. היא מתקתקת את המספר, ומחכה. היא לא לחצה את
הספרה האחרונה. מנסה לשטות בעצמה. תמונות והבזקים חולפים מול
עיניה- שלו, שלה, שלהם - שניהם יחד בכל הרגעים שהיו יחד, יותר
ביחד מאשר בן אדם יכול להיות עם עצמו. הם חקרו אחד את השני
לאורכו ולרוחבו של השני. הם גילו כל נקודת חן, כל הרגל מגונה.
היא נזכרה איך הוא נגע בה, היא לא יודעת אם תמצא עוד משהו כזה.
הטלפון התייאש מלחכות לספרה האחרונה, והתחיל להרעיש בצליל
תפוס. היא מוחה את הדמעה שצצה במורד לחייה, מושכת באף, ומייבשת
את הדמעות שמתפרצות מאליהן, כדי שההן לא ימרחו את הדמויות
והתמונות שטבועות בעיניה, הצורות שמופיעות כל פעם שהיא ממצמצת
בעפעפיה. מסתכלת על הדף שמולה, שבלי שהרגישה הצטייר עליו רישום
בהיר שרשמה תוך כדי חשיבה. מרימה את השפופרת, פעם שלישית, פעם
סופית, אחרונה ומתוקה. עכשיו זה עכשיו. זהו, לא דוחים את זה
יותר. מחייגת בהיסוס עדין, ונותנת לזה לצלצל. היד שלה רועדת
והיא לא יודעת למה. לפני שניה היא הייתה רגועה ושלווה. עכשיו
היא רועדת, מזיעה-ריח הדאודורנט שלה מציף את החדר והשפופרת
כמעט גולשת מידה הרטובה. 'הלו?' היא נחנקת -לא עונה. היא נחנקת
ולא מצליחה להוציא הגה מגרונה. 'אפשר לדבר עם...' היא שורקת
בנשימה אחת,  ונקטעת. 'לא הוא לא נמצא.' טריקת טלפון. והיא
אפילו לא שמה לב. איפה לעזאזל הוא יכול להיות? טוב נו, ניסיתי.
מזהים אותה בבית שלו. יגידו לו שהתקשרתי. הוא לא יחזיר צלצול.
הוא ידע כבר מה רציתי לומר לו. הוא יבין. הוא בטח ידע כבר
ממקודם. זה נגמר.           הרגשת הקלה.