כמעט חצי שנה אני מנסה לשכנע את עדן להתפשט, והיא מסרבת.
כל לילה היא באה אלי, לפעמים לעשר דקות, ולפעמים להרבה יותר,
ובכל הזמן הזה אני מנסה לשכנע, ואילו היא ממשיכה באדיקות לסרב
לי.
תמיד יש לה את אותם התירוצים. אני אסתכל לה על הגוף, ואבחן כל
פינה שלו והיא אינה מרגישה נוח עם בדיקות גוף מדוקדקות. אני
אחייך את חצי החיוך שלי למראה השדיים הלא זהים שלה. אני ארוץ
לספר לחבר'ה. היא אינה חשה בטוב. הוודקה שכרגע יצאה מהמקפיא
גורמת לה לסחרחורת.
היא בשלה ואני כמובן מסביר בסבלנות. לא אסתכל ולא אבחן, כי
מבחינתי היא יכולה להתפשט בחושך מוחלט, וגם לי אין גוף מושלם,
ובטח שלא פרצוף מושלם כשלה, והאחרון תמיד חשוף לעיני הבריות.
אני בוודאי שלא ארוץ לספר לחבר'ה. ראשית כבר שנים לא רצתי,
ושנית היא החברה של החבר הכי טוב שלי, אז זה יהיה טיפשי מצידי
לספר. היות שאני שונא אלכוהול אז אם היא תסכים להתפשט מבחינתי
אפשר לחלוטין לוותר על הוודקה.
כנראה שהפעם עשיתי עבודת שכנוע מעולה, כיוון שהיא סופסוף
הסכימה להתפשט. עדן קמה מהספה והלכה לכיוון המפסק שבכניסה
לבית. האור כבה, ושמעתי את הרשרוש של חולצתה הנושרת על הרצפה.

צלצול הטלפון הפתיע אותי, והקפיץ אותי באחת למצב ישיבה. שלט
הטלוויזיה שנח לו בדרך קבע היכן שנגמרת הבטן שלי, ומתחיל החזה,
הופתע אף הוא מהצלצול, קפץ לרצפה כנשוך נחש, והתפרק בשאון
לארבעת גורמיו.
שפשפתי את העיניים, והעפתי מבט לכיוון שעון המחוגים שעל הקיר.
בהיתי בו לרגע כשניסיתי להבחין מה השעה. הוא הראה על השעה עשר
ועשרה. מבין התריסים החצי מוגפים הסתננו להן קרניים של שמש
סתווית.
"בן זונה מי שמתקשר עכשיו. חצי שנה אני מתאמץ, וכשהיא כבר
מורידה חולצה, מישהו מעיר", סיננתי לעצמי בכעס, והתמתחתי בעוד
הטלפון מנדנד צלצולים נוספים, ואז נזכרתי שהשיחה בעצם עלולה
להשפיע על המשך החיים שלי.
קמתי מהספה ופסעתי במהירות לעבר הטלפון. לאחרונה שלחתי כמות
מכובדת של קורות חיים למקומות עבודה ולא רציתי לפספס את השיחה
הראשונה של "אל תטרח להתקשר אלינו, אנחנו כבר נתקשר אליך."
לאחת הפקידות באחד המשרדים אפילו העזתי ואמרתי שלהגיד לי לשלוח
קורות חיים זה לעג לרש, כיוון שהחיים שלי בקושי נשענים על
קיסמים. היא היתה ממש חמודה, וקיוויתי שזו היא.

"הלו", מלמלתי אל תוך השפופרת. "משפחת לנדאו?" הרעים בקולו
האיש מהעבר השני של הקו. "אין פה משפחה, יש רק אותי". "אמא
בבית?" המשיך.
"אמא לא גרה פה יותר. אני גר לבד. מה אתה צריך?" "אההם, מר עוז
לנדאו?" "כן, כן, מה אתה רוצה?" התחלתי לאבד את הסבלנות. "שלום
לך אדוני. מדבר פרופסור נפתלי מזוטוב מהמכון הישראלי למחקר
גיאולוגי."
הוא החל להסביר בקולו העבה מה פשר השיחה. הוא אמר שאין לו זמן
לפרט, וממש בקיצור המכון גילה מאגר נפט באזור מגורי, ומכשירי
המדידה המאוד מדויקים שלהם הכריעו שדרך הגישה היחידה לשאיבת
המאגר נמצאת בדיוק היכן שהבניין שלי עומד.
עוד אמר שהזמן דוחק ביותר, ושהוא וצוות קידוח מיומן חייבים
לבוא בשעה הקרובה אלי לדירה, היות שבשעה כזו של היום אני הדייר
היחיד שענה לטלפון. ניסו את כולם, ולא, זה בכלל לא משנה שאני
גר בקומה שלישית.
שאלתי לפשר הבהילות, והוא ענה שבארץ צחיחת משאבים כשלנו צריך
לפעול ממש ממש מיד כשמגלים מאגר נפט, לפני שגם הוא יתאדה כמו
שאר המאגרים שהתגלו לפניו.
הטלפון נטרק בחופזה לפני שהספקתי לומר משהו נוסף.

כעבור שתי דקות נשמעו דפיקות בדלת. דרך העינית ראיתי איש נמוך
ושמן. למען הדיוק לא ראיתי אף אחד, אבל הוא אמר מעבר לדלת שזה
פרופסור מזוטוב, וכשפתחתי לו את הדלת ראיתי איש נמוך ושמן.
בחדר המדרגות עמדו חמישה קשישים לובשי גלביות שחורות, ובידיהם
מזוודות אלומיניום.
הוא דחק אותי הצידה, ומיהר להיכנס אל תוך הדירה והקשישים
אחריו. אפילו לא חיכה שאזמין אותם פנימה, המנובז.
כשראה את המבט המשתאה שלי הוא חייך, ואמר שהם היו בחנייה של
הבניין כשהוא התקשר, אבל הוא אמר שעה כדי לתת לי קצת זמן לסדר
את הבית. אחרי הכל גבר שגר לבד זקוק דרך קבע למעט זמן, לפני
שמכניס אורחים.
מזוטוב והקשישים הוציאו מכשירי מדידה מתוך המזוודות, והחלו
מודדים באזור הסלון שלי, כעבור מספר דקות הם סימנו נקודה בטוש
בערך במרכזו.
לאחר שסימנו כולם הלכו הצידה, והחלו להתלחשש תוך שהם מעיפים
מבטים לעבר התקרה, בעוד הפרופסור מהנהן בראשו במרץ.
הוא ניגש אלי ואמר שהקידוח יתבצע ממש בנקודה שהם סימנו, ויתחיל
ברגעים הקרובים. הם יבנו מגדל קידוח בדיוק מעל הנקודה, ואז הם
יקדחו חור בקוטר של עשרים סנטימטרים דרך הדירות שמתחתי, ואחר
כך באדמה עד למאגר. ישנה רק בעיה קטנה עם התקרה שלי. היא נמוכה
מדי בשביל להכניס מגדל, והם יאלצו לשבור אותה. בוודאי שהוא
הוסמך על-ידי הממשלה לפצות באופן הוגן את כל דיירי הבניין. בית
חדש היכן שנרצה, כל ריהוט חלופי שנבחר, וכמובן דלק חינם לכל
החיים.
אמרתי לו בתשובה שאני לא יודע האם הוא מודע לעניין, אבל תקרת
הסלון שלי היא גם רצפת הסלון של השכנה שמעלי, ועל הרצפה של
הסלון שלה ישנו פסנתר עצום, ואם הוא לא רוצה לאבד את הקשישים,
כדאי לפני שהם שוברים את התקרה שיפרצו לדירה שלה, ויזיזו את
הפסנתר להיכן שהם משאירים לי תקרה.
שאלתי אותו האם אפשר לקדוח בעוד כמה מקומות ברצפה שלי חורים
פחות בולטים, כדי שאוכל להציץ לשכנה שמתחתי.
ראיתי שהם לחוצים בזמן, והחלטתי שאני מוכרח להתמקח איתם על
הפיצוי. אמרתי לו שדלק חינם זה מאוד חיוני, אבל אין לי אוטו,
וגם לא נראה לי שיהיה לי בקרוב, אז אם אפשר שיוסיפו איזה אוטו
קטן ככה על הדרך. לא משהו גרנדיוזי, אולי איזה וולוו שרד
ממשלתית עם וילונות מלמלה תכולים על החלונות האחוריים, או שאני
משסה בהם את הכלבה שלי, ומעיף אותם קיבינימאט מהדירה שלי.
מזוטוב חכך לרגע, ואז הנהן בהסכמה, ואמר שמקובל עליו בתנאי
שאני לא מגלה לשאר השכנים על ההסכם שלנו. הממשלה בדיוק התרחבה
בכמה שרים ונוצר מחסור זמני בוולוו.
הקשישים ירדו למטה והחלו להעלות אל הדירה צינורות באורכים
שונים.
בזמן שהם היו למטה שאלתי את הפרופסור, למה העוזרים שלו כל כך
זקנים, והאם הם לא אמורים היו להיות כבר בפנסיה.
מזוטוב סיפר לי שפעם, בערך לפני חמישים שנה, כשהוא רק התחיל
לחפש נפט בארץ, לא היה את המכשור שיש היום, והם פשוט היו
מפזרים גששים בדואים בעלי חוש ריח מפותח במיוחד בכל חלקי הארץ,
שירחרחו האם יש נפט. לאחר שהמכשור הפך מודרני הם פשוט לימדו
אותם איך לתפעל אותו, כיוון שבדואי עם חוש ריח מפותח במיוחד זה
לא דבר שמוותרים עליו בקלות, וגם העובדים במכון פשוט התמכרו
לקערות הנחושת העצומות של הכבש עם האורז שאוכלים בידיים.

הקשישים סיימו להעלות את כל הצינורות, המקדחים ופטישי האוויר
אל הדירה. הם אכן פרצו לדירה מעלי, והזיזו את הפסנתר. הרעש
והאבק לא אפשרו לי להישאר בדירה שלי, וחזרתי לבית אמא, כך שלא
נהניתי מחורי ההצצה הפחות בולטים שמזוטוב דאג שהקשישים יקדחו.
כעבור יומיים הגיע שליח עם וולוו נוצצת ווילונות מלמלה תכולים
בחלונות האחוריים, ומסר לי את המפתחות.
אני בחרתי לי בית בטבע במושב כלשהו הרחק מעדן, עמי והשכנה.
ראיתי את הפרופסור בחדשות מודיע לאומה שלאחר חמישים שנים עקרות
הפעם אין חלץ, והנפט זורם כמים, והפרויקט הלאומי הבא יהיה
למצוא מים שיזרמו כנפט.






מנובז - מנוול ונבזה יחד.