היום הקשה ביותר בחיי היה היום בו האושר נעלם. זה קרה
בפתאומיות. לילה אחד הלכתי לישון מלאה בשמחת חיים ולמחרת בבוקר
כשהתעוררתי הכל נעלם. קמתי בבהלה והתחלתי לחפש אחריו. בהתחלה
התמקדתי רק בגבולות החדר שלי. עדיין לא הייתי ממש לחוצה, הייתי
בטוחה שזה עניין של כמה דקות עד שאמצא אותו. התחלתי לחפש בין
הסדינים, מתחת למיטה, מאחוריה, בתוך הארון, בין הבגדים,
במגירות, בין מדפי הספרים, בכל מקום שרק אפשר, אך לשווא...
האושר נעלם ואפילו עקבות לא השאיר אחריו. עברתי לחפש אותו
בפינות אחרות בבית אפילו במקומות שקשה להגיע אליהם כמו לבוידם
ולתוך חוטי החשמל. אני יודעת שהאושר לא עולה כסף ושאפשר למצוא
אותו אפילו בחינם, אבל האמת היא שהאושר הזה היה הדבר הכי יקר
שהיה לי.
 כולי לחוצה והיסטרית מיהרתי למשטרת כפר-סבא. נסעתי כל הדרך
על 100 קמ"ש באזור של 50 ועברתי אפילו שאני רמזורים באדום. אני
יודעת שזה לא חוקי ושזה אפילו מהווה סכנת נפשות, אבל לא מדובר
כאן באיזו טלוויזיה 22 אינץ' שנעלמה עקב פריצה. מדובר כאן
במשהו מיוחד, מדובר כאן באושר, ואושר יש רק אחד. במשטרה אמרו
לי שהם לא יכולים לקבל את התלונה שלי בגלל שעוד לא עברו 24
שעות מאז שהאושר נעלם, אבל בכל זאת הסכימו לקבל תיאור חיצוני.
ניסיתי לחשוב איך לתאר את האושר. זה היה קשה. האמת היא שאף פעם
לא ממש ראיתי את האושר מקרוב. "אני חושבת שהוא היה גדול, ממש
גדול...", אמרתי בהיסוס, בחוסר ביטחון בולט, "צהוב זוהר...",
אני ממשיכה לגמגם. "אני לא ממש יודעת", מכריזה לבסוף
בהחלטיות.
 חזרתי הביתה והתחלי להדפיס מודעות במחשב. "פרס כספי לכל
המסייע במציאת האושר שלי שלי!!!" הוספתי כמה פרטים בסיסיים
ופיזרתי את המודעות בכל האזור הדרומי של השרון. אחרי יומיים
התקשר איזה זקן אחד מבצרה. הוא חושב שהוא ראה משהו שדומה לאושר
שלי, מפלס את דרכו בין המכוניות על כביש גהה. "אבל תשמעי". הוא
אומר, "זה לא ממש גדול וגם הצהוב לא מאוד זוהר". "תשמע!!!"
צעקתי עליו. "זה אולי לא האושר הכי גדול שיש, אבל הוא הטוב
ביותר שאי פעם היה לי!" ישר אחר-כך נרגעתי כדי שלא יתעצבן
ויטרוק לי את הטלפון בפרצוף. הזקן אמר לי שהוא ניסה לתפוס
אותו, אבל הוא היה כל-כך קטן (את זה אמר כמעט בלגלוג), שהצליח
בקלות לחמוק מתחת למכוניות ולברוח.
 ישר יצאתי מהבית בלי להחליף אפילו בגדים ונסעתי בכביש גהה
לאזור בצרה. במשך כל היום עד הלילה וגם ביום למחרת התהלכתי
לאורך כביש גהה מצומת מורשה ועד צומת השרון, אך האושר לא נמצא.
עקבותיו נעלמו לחלוטין. חוץ מהאיש הזקן הזה אף אחד לא התקשר
וגם המשטרה כבר התייאשה לאחר שבוע של חיפושים רצופים. "תמצאי
לך אושר חדש", הם ענו לי בזלזול.
 אחר-כך חייתי שלושה שבועות ללא אושר. מטלטלת בין ייאוש
לתקווה. כל צלצול בטלפון היה בשבילי אדם שמצא את האושר
ומעוניין להחזיר לי אותו, וכל דפיקה בדלת הייתה האושר בכבודו
ובעצמו שחזר הביתה ואמר שהוא מצטער, שהוא פשוט היה חייב לצאת
לטיול, להתאוורר קצת, להירגע, והוא מבטיח שלא יעשה את זה שוב
לעולם ככה בפתאומיות, בלי להתריע אותי מראש. אבל האושר לא חזר
ואני הבנתי מיום ליום שאין לי ברירה, אני חייבת לקום ולחפש
לעצמי אושר חדש. פתחתי את לוח העיר של אזור השרון. בין המודעות
למכירת מכוניות משומשות, רהיטים, כלי נגינה וגורי חתולים לא
מצאתי שום אושר שעומד למכירה. לא התפלאתי. אם לי היה אושר גם
אני לא הייתי מוכרת אותו. בעד שום הון שבעולם.
 הלכתי להשתין. בזמן שישבתי על האסלה ושתן טפטף מתוכי נשמע
צלצול בדלת. קמתי בריצה עוד לפני שסיימתי להשתין וכמה טיפות
אחרונות נזלו על הריצפה, אבל הן לא הטרידו אותי. בתוך תוכי,
אפילו שחלף כבר זמן רב מאז שהאושר נעלם, עדיין האמנתי שהוא
יכול להופיע יום אחד בפתאומיות, ממש כשם שנעלם. זה לא היה
האושר. זה היה השכן מהקומה הרשאשונה. אני חושבת שקראו לו מנשה,
אבל אני לא בטוחה.
"שמעתי שאת מחפשת אושר", הוא אמר.
"כן", עניתי בהתלהבות, "אולי ראית אותו בסביבה?"
"לא", הוא ענה, "אני מצטער, לא ראיתי שום דבר שדומה לאושר
שלך, אבל שמעתי שאפשר למצוא כזה חדש במצפה רמון. לבן דוד של
אישתי התקלקל האושר בתאונת דרכים קטלנית כשהיה קטן וההורים שלו
נסעו איתו למצפה רמון ומצאו לו שם אושר שמתאים במיוחד בשבילו".

 עוד באותו ערב ארזתי את חפציי ונסעתי לכיוון מצפה רמון.
הגעתי לשם בלילה, הייתי עייפה אחרי הנסיעה הארוכה והחלטתי
למצוא לי מקום לישון ולהתחיל בחיפושים רק בבוקר שלמחרת.
כיוונתי את השעון המעורר לחמש וחצי בבוקר והלכתי לישון, אבל לא
הצלחתי להרדם. הייתי כולי מלאת תקווה ונרגשת לקראת יום המחר.
כבר בחמש ורבע קמתי מהמיטה לאחר לילה לבן וארוך, צחצחתי
שיניים, התלבשתי, הלכתי לשתות תה בחדר האוכל ויצאתי לחיפושים.
 בדרך החוצה נתקלתי במנהל האכסנייה. "מה את עושה ערה בשעה
מוקדמת כל-כך?" שאל. "אני הולכת לחפש אושר", רציתי להמשיך
ולספר לו על השכן שלי שאמר לי לבוא לכאן, לשאול אותו אם זה
נכון, אבל הוא קטע את דבריי בצחקוק קל. "פעם מזמן היה כאן אושר
בשפע, זה היה לפני עשרים שנה אם אני לא טועה. אנשים היו באים
לכאן מכל קצוות תבל כדי למצוא את האושר המיוחל, אבל מאז הסחורה
התדלדלה. אנשים כבר לא מעריכים את האושר כמו פעם, מתייחסים
אליו בזלזול, כמובן מאליו. אנשים לא יגיעו לכאן, עד לחור הזה,
רק בשביל האושר. האושר הוא דבר יקר, את יודעת".
"כן, אני יודעת", עניתי. "אז זהו?" לא נשאר לכם יותר אושר
כאן?" שאלתי בלי יכולת להסתיר את תחושת האכזבה שהשתלטה עליי
באותו רגע. הוא חשב לרגע ואז אמר: "את זוכרת את תחנת הדלק
שראית כשנכנסת למצפה רמון?"
"כן", הנהנתי בראשי.
"מאחורי התחנה הזאת יוצא שביל עפר צר באורך של 2 ק"מ בערך
שמוביל למאהל קטן הניצב על הר צלע משופע. תעלי עליו. בתוך
המאהל הזה יושבים שני חבר'ה צעירים, אני יודע שהם יכולים לתת
לך את האושר שאת כל-כך מחפשת. הבעיה היא שיש לה רק אושר זמני
שמחזיק מעמד עד שלושה שבעועות במקרה בטוב. אני יודע שזה לא
הרבה, אבל בינתיים זה עדיף מכלום.
"תודה", אמרתי ורצתי בהתלהבות אל השביל שיוביל אותי אל האושר.
כשיצאתי מפתח האכסניה הוא צעק לי עוד משהו, אבל כבר לא הקשבתי
לו. הייתי להוטה מדיי למצוא את האושר. רצתי הכי מהר שיכולתי
בדרך שנמשכה בערך 4 ק"מ. נזכרתי איך בשיעורי ההתעמלות שבתיכון
הייתי מעייפת אחרי ק"מ וחצי בלבד והייתי ממשיכה את דרכי
בהליכה, אבל עכשיו שכל-כך רציתי כבר להגיע אל נקודת הסיום
הצלחתי לרוץ במהירות שלא ידעתי שאני מסוגלת לרוץ בה.
 בתוך האוהל הקטן ישב בחור צעיר לבוש בבגדים הודיים לבנים
וקרא ספר של אמיל אז'אר. הוא היה שקוע כל-כך בספר שבכלל לא שם
לב שנכנסתי. "סליחה", אמרתי בשקט, מפחדת להקפיץ אותו ממקומו.
הוא הוריד את הספר וחייך אליי במבוכה. "שלום", הוא ענה, "במה
אוכל לעזור לך?" הסתכלתי מסביבי, האוהל היה ריק. אם האדם הזה
מחזיק כאן אושר, אפילו אם הוא קטן וזמני, אין לי מושג איפה הוא
יכול להחביא אותו. "דיברתי לפני רבע שעה בערך עם בעל האכסנייה
שבמרכז העיר, אני לא יודעת אם אתה מכיר אותו, בכל מקרה, הוא
אמר לי שאתה מחזיק כאן אושר זמני. האושר שלי נעלם לפני חודש
בערך ומאז אני מחפשת באופן דחוף אושר חדש".
 "זה נכון", הוא אמר, סידר לי כרית לידו וסימן לי לשבת עליה,
"פעם סיפקנו כאן אושר לכל החיים, אבל עם הזמן הוא אזל. עכשיו
נשאר לנו כאן רק אושר זמני ובכמויות מוגבלות. לכן אנחנו נותנים
אותו רק לאנשים שבאמת זקוקים לו".
"אני ממש צריכה את האושר שלכם!!!" נלחצתי ובדמיוני כבר ראיתי
איך האושר שוב חומק מבין אצבעותיי, "אני צריכה אותו באופן
נואש, לא אוכל לשרוד עוד הרבה זמן בלעדיו". הוא צחק. "אני
אריאל", אמר והושיט את ידו. "אני נועה", לחצתי את ידו, "איפה
השותף שלך?"
"יוני הלך לחפש אהבה מתחת לסלעים."
"אהבה...? אתם מספקים כאן גם אהבה...?"
"לא, זה לא זה, אנחנו פשוט מכינים את האושר שלנו מאהבה, אומנם
אושר יכול להיות מושלם גם ללא אהבה, אבל אנחנו פשוט מנסים
להפוך את האושר שלנו ליותר איכותי בעזרת האהבה, אבל עזבי את זה
עכשיו, אולי תספרי לי למה את כל-כך זקוקה לאושר, ואחר-כך נוכל
יוני ואני להחליט אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לתת לך
אושר".
 "טוב... ", אמרתי ולא ידעתי בדיוק מאיפה להתחיל, "אני מרגישה
בזמן האחרון שאני לא מצליחה לממש את הציפיות שלי מעצמי, אני
מרגישה שעמום, ריקנות, אין לי הרבה חלומות, אני חושבת שהם
נעלמו ביחד עם האושר, לפעמים אני לא..." אריאל הפסיק את שטף
דיבורי בצחוק מתגלגל. "מה קרה?" שאלתי. אריאל לא הפסיק לצחוק.
האמת היא שממש נעלבתי. הנה אני מספרת לו את כל הבעיות שלי והוא
צוחק עליי בפרצוף. "תגידי, את דפוקה בשכל?" הוא שאל ועדיין לא
הפסיק לצחוק.
"מה לא בסדר?"
"באים לכאן מדי יום אנשים שחולים בסרטן או באיידס, אנשים
שאיבדו מיליונים בבורסה, אנשים שהבנים לשהם נהרגו בפעילות
צבאית, אנשים שנקטעו להם הרגליים בתאונות דרכים, אנשים בודדים
חסרי כל, אנשים רעבים, ילדים יתומים, נשים מוכות, אנשים עם
צרות אמיתיות, אנשים שבאמת זקוקים לאושר באופן דחוף. אני מבין
שקשה לך קצת, אני חס וחלילה לא מנסה לזלזל בכאב שלך, אבל לכולם
קשה לפעמים ואם היה לנו אושר בשפע היינו נותנים לך בשמחה. אבל
כמו שכבר אמרתי לך, יש לנו אושר בכמות מוגבלת ואת במצב טוב,
החיים שלך טובים, תאמיני לי, אין לך מושג מה יש לך. לכי מפה
עכשיו, תחזרי הביתה, תפסיקי לחשוב כל הזמן על האושר שחמק לך
מבין האצבעות ותראי שהוא יחזור מעצמו אחרי זמן קצר".
 יצאתי מהאוהל באכזבה עצומה, כזו שלא חשתי מימיי. ירדתי מההר
והמשכתי ללכת לעבר האופק עש שהסתיימה הדרך בצוק שהשקיף אל
ההרים שממול. ישבתי שם כמה זמן על קצה הצוק והרהרתי. אני יודעת
שהחיים שלי אמורים להיות טובים, אני יודעת שאני אמורה להיות
מאושרת. ואז בפעם האולי מיליון שוב שאלתי את עצמי את אותה שאלה
ששאלתי את עצמי כבר כל-כך הרבה פעמים בשלושה שבועות האחרונים
שעברו עליי מאז שהאושר שלי נעלם.

"למה את לא מאושרת?"