ישבתי שם פוחדת לזוז כדי שהרוח לא תעיף אותי כאבק מוות באוויר.
עובש וצחנה נדפו ממני לכל עבר והחום שמשמאלי קורא לי אליו. הוא
קרא לי כל כך חזק כמו השטן לאיש בעת משברו הגדול בחיים.
כמעט ונכנעתי כמעט הדם חזר לזרום כמעט נתתי לעצמי להישאב
אליו.
עמדתי בזה חזק מתבוננת אל עבר חלון המראה לי אדום וכחול בו
זמנית, ריקנות מוחלטת ושיתוק מתפרס תפסו את גופי. רציתי רק
להביט ולא יכולתי כי החום היה לו עיניים והם היו אדומות, כמו
ששלי היו מתחת לכל השחור המשתקף אליי מהחלון, העיניים האלו
שמהפנטות אותך, גם בהן יש פס שחור מה שמשך אותי יותר. הכאב שלא
יסולא בפז לא הסכים להרפות והוא לחץ בנקודות הנכונות. עשן שחור
סמיך מילא את ראותיי, לא יכולה לנשום אבל לא יכולה להיחנק. בין
חיים למוות עמדתי על חוט דק, לא בטוחה אם אני רוצה שיקרע.
רעדתי והחום הזה כבר לא משמאלי הוא עליי נוטף עליי דמעה
שהרגישה כטיפת לבה צורבת. סלע היה שמן לעומת מאמציי, שרירי
הצוואר שלי התפוררו לא נשמתי כדי לא לבכות. רציתי מוזיקה אך לא
היה לי את האומץ והכוח לזוז. החום  עצר אותי נגע בעורי החשוף,
זה כמו צמר גפן נעים אבל לוהט כברזלית בוערת. הריח הזה החום
הזה העיניים האלו את! לא קל היה לשבת שם ליד החלון המשקף
ריקנות ואת מלוא התוכן בעת ובעונה אחת ולא היה קל להביט בו
כשאת לצידי ורחוקה כל כך.