"למה?" הרעד - החולשה הזאת שהוא החל לשנוא כל כך, שוב התגנב
לתוך הקול שלו. היא לא שמה לב או התעלמה שוב, כמו תמיד. הוא אף
פעם לא הבין מה מאלו זה היה.
"לא יודעת." היא הרימה את כתפיה, כיווצה את שפתיה המושלמות
כדרכה ונשפה את העשן הצידה. "אני מניחה שזה מה שהייתי צריכה".
הוא הסתכל לתוך עיניה. פעם הוא יכול היה לאבד את עצמו שם, בתוך
תהום הדבש המטורף הזה. כל מה שהוא מצא שם עכשיו זו אדישות
משועממת, מהולה ב... חוסר סבלנות אולי? או שהוא מדמיין? אולי
אלו הם הפחדים הישנים שמתעוררים שוב? למה זה עדיין משנה לו?
"משהו מת בינינו, את יודעת. כאן, עכשיו." הוא חיפש משהו,
איזשהו סימן, אפילו קלוש ביותר, שמשהו מזה שינה לה.
היא לקחה עוד שאיפה מהסיגריה, והוציאה את העשן באיטיות. "כן."
מבט חטוף למטה, אולי היא בכל זאת מרגישה משהו? "אולי זה
לטובה".
הוא מיהר להסתיר את האכזבה בפניו. בטח שזה לטובה. זה מה שהיא
רצתה מההתחלה, לא? נוחות, ללא סיבוכים מיותרים. ללא... ציפיות.
כן, אלו הן הציפיות שהוא הספיד במשפט אחד, ויחד איתן את
התקוות. שני אלו תפסו את מקומם על מגדל האשליות שנבנה במוחו
במשך זמן רב מדי. ועכשיו אין אשליות, אין ציפיות, אין תקוות.
רק האמת מחייכת אליו בחזרה בחיוך הציני הזה, כאילו אומרת "למה
ציפית? אתה ידעת איך זה יגמר ובחרת להתעלם. את מי בדיוק אתה
מאשים פה?" את מי באמת? כל כך קל להאשים אותה, אבל כל כך חסר
טעם. גם אם הייתה אשמה, גם אם אמרה את כל מה שאמרה בשעה שהייתה
צריכה אותו שם, הרי שהיא לא מקבלת אחריות. ובסופו של דבר הוא
זה שבחר להאמין. כן, בחר.
הוא עצם את עיניו, העביר יד על זיפי פניו, בניסיון לרכז את
המחשבות שלו, לנסות ולהשתלט על עצמו מספיק כדי לנסח איזו
תשובה.
"אולי." זה כל מה שיוצא לו. ומה שנשאר בפנים גועש ומבעבע ומנסה
לפרוץ החוצה, אך לא מצליח לעבור את המחסום. למה? למה? מה היה
לה רע? למה דווקא עכשיו? למה דווקא כשהתחיל להיות טוב, נוח?
"אז מה עכשיו?" היא תמיד ידעה לחתוך ישר לעניין, ללא רחמים.
"אני פה בשבילך, את יודעת את זה." הוא הפנה את מבטו הצידה. כן,
כאילו יכול היה לסרב לה. כאילו אחרי כל מה שעברו ביחד עוד היה
נחוץ להגיד את זה. "אם תרצי, אני פה."
"אני לא מבטיחה כלום." זו הדרך שלה - אם לא הובטח כלום, אז לא
חייבים כלום. אפשר לחשוב שהוא במצב להתמקח.
"את לא צריכה." עוד מחווה חסרת טעם. עוד ניסיון לתת לעצמו
אשליה של שליטה.
היא הפילה את הסיגריה, דרכה עליה, נשפה את העשן, הפעם
במהירות.
"טוב, אז נדבר." היא לא נוגעת, לא מושיטה יד. קרה ומרוחקת
ויפהפיה כמו שהוא תמיד ראה אותה עוד לפני שהכירו.
"כן, אני מניח שנדבר." לאן היא כל כך ממהרת? מי מחכה לה שם?
"חכי... מי את?"
היא כבר הסתובבה כמעט לגמרי, אך עצרה והסתכלה אליו אחורה, ישר
דרכו. "אני מוזה. אני דיכוטומיה." חיוך קל. כמה שהוא התגעגע
לחיוך הזה. "ומי אתה?"
"אני? אני סתם עוד אידיוט שלא יודע מתי להפסיק."