אני רוצה לשחות בתוך האוויר הזה, הכחלחל, של ערב קיץ לוהט. אני
רוצה לשחק אתו בין האצבעות, ללעוס אותו ואז לירוק בעוצמה. אני
רוצה לכבוש את השמיים האפורים וגם את הכתום הנוגה של השקיעה
הזאת, המלוכלכת. אני רוצה לעוף ליד הציפורים, בדרך למקומות
חדשים שאין בהם כאב.
הגוף הזה שלי, הכניס אותי לכלוב ברזל ונעל אחרי את הדלת עם שני
מנעולי פלדה כבדים. יום אחד הוא פשוט  בגד בי והתחיל לזייף
ולזייף עד שכל המנגינה הפכה בליל של רעשי רקע.  אני כעסתי
וניסיתי להילחם בגוף בכל הכוח אבל כל העוצמה שהייתה בי לא
הצליחה לשבור לגוף שלי את התוכניות.
אז אני רוצה לשחות באוויר הזה, הרוגע, רק לכמה רגעים, באמת.
אני רוצה לטבול בנחל עדין של מים כחולים, בתוליים ולהרגיש את
הטיפות נצמדות לי לעור ותופרות לי שמלת יהלומים מרצדת, מעוטרת
בתחרה של קצף לבן.
אני רוצה כי כואב לי הכל והכאב הופך עמוק ובלתי נסבל מרגע
לרגע. אפילו הדמיון שלי כבר לא מצליח להתגבר על הכאב. הגוף לא
נותן לי שחרור מוקדם והוא ישאיר אותי בכאבי עד לרגע שלא יוכל
יותר, הוא לא יוותר לי על אף רגע של כאב או חוסר נוחות.
משום מה, הגוף החליט לבגוד בי ועשה זאת בעוצמה ולאורך זמן.
אולי הוא בגד בי כי לא התייחסתי אליו יפה במשך כל השנים האלה.
הרעבתי אותו בטירוף ושרטתי אותו בעזרת האיש מחנות הקעקועים
במרכז העיר, אז מה הפלא שהוא מתעלל בי עכשיו?
אני רוצה לקחת את הטבע ולהכניס אותו אלי, אל הדירה הבודדה שלי
במרכז העיר ולהפוך אותה לגן פורח ויפה. אני רוצה שכל יום יהיה
כמו יום שבת בחודש יולי ואני רוצה להעיף פרפרים אל השמש הצוחקת
ממול בלי כאב ובלי סבל.
אבל בינתיים אני עדיין כלואה בתוך רשת פרפרים. הרשת קרועה
ובלויה אבל אני עדיין לא מצליחה לצאת החוצה, אל האוויר הכחלחל
שבחוץ. הגוף שלי הסכים לתת לי כמה רגעי מנוחה בין הכאבים אבל
לא הפסיק אותם לגמרי.
אני מנסה לשנוא אותו, את הגוף שלי, אבל הוא שלי ואין לי ברירה
אלא לקבל אותו, אין לי אחר מלבדו. אני רק מקווה שהוא ייתן לי
מתישהו לצאת אל האור ולשחות בתוך האוויר הזה, העדין. הוא חייב,
מתישהוא, אולי.