"להביא לך את התיק שלך?"
"למה, לאן הולכים?"
"לא יודע, את תלכי לאן שאת רוצה."
"לאן אתה הולך?"
"מה אכפת לך", אתה אומר במין יובש כזה שכל כך לא חיכיתי לשמוע
וזורק עליי את התיק שלי ככה שקצת כואב לי. אני לא יודעת אם זו
המכה הקטנה מהתיק או מין צביטה בלב, שאפילו אצלך אני לא
רצויה.

אחרי שצעקת עליי ראיתי אותך מתחמם, לוקח את האגרוף שלך אחורה,
דוחף הכל למטה כדי לרכז אנרגיה, כמו שלימדת אותי, ואז מעיף
אותה ואת האגרוף שלך במכה חדה אל הדלת. ואז הפנים שלך חזרו
להיות רגועות לגמרי, בזמן שאתה מזיז את הפוסטר מהדלת, מה שמגלה
חור סדוק בעץ, לצד כל כך הרבה אחרים. אתה מזיז את הפוסטר חזרה
בשעמום, כאילו לא ניפצת עכשיו דלת כמו כלום. ואני ישבתי מכווצת
ושתקתי, לא פחדתי, פשוט שנאתי לראות אותך עצבני כל כך, והבנתי
שאני כמעט תמיד הסיבה לכך.

אתה מחייך אליי ומחבק אותי, ואז פורש ידיך לעוד חיבוק, ואז
שוב, משהו כמו שבע פעמים רצוף. ואני מחייכת חיוך קטן, כי זה
גורם לי להרגיש קצת מיוחדת, אולי בלי שום סיבה ממשית. וברגע
שאני ניתקת ממך פניך משתנות לגמרי, אני כבר בקושי זוכרת את
ההבעה של לפני רגע, כאילו נעלמה כלא הייתה, נבלעה בין ענני
העשן בטעם דובדבן בחדר. אתה עושה עיגולים של עשן, ואני יוצאת
החוצה דרך דלת מחוררת. לפעמים, כשאני יוצאת מהבית שלך אני
מרגישה קצת מחוררת בעצמי. ולפעמים בחורים עובר עשן בטעם
דובדבן.

אני תמיד מפחדת שתשאל למה אני כותבת עליך כל כך הרבה, אולי כי
אני בעצמי לא יודעת את התשובה. אולי זה כי אתה נותן לי השראה,
אולי בגלל המשפטים החכמים שלך, ואולי בגלל העומק הזה שאף פעם
לא הצלחתי לחפור עד לתחתית שלו. החלפת ההבעות והמצבים
הפתאומית, החולשה או החוזק או המה שזה לא יהיה, האנרגיה האדירה
העצורה הזו, החורים בדלת. הקפה השחור בשש בבוקר על המרפסת,
הגראס על חוף ים המלח בשק שינה סתם ככה כי בהרצליה משעמם.

נורא רציתי להתקשר אליך היום, אבל הטלפון שלך מנותק. כנראה
ניפצת אותו באיזו התקפת זעם. אז הגעתי אליך הביתה, וצלצלתי
באינטרקום, ואמרת לי ללכת. אחרי שתי דקות בהן מבטי והאספלט
נפגשו במין שותפות גורל, פתחת שוב את האינטרקום ואמרת
"תיכנסי". עליתי במדרגות לאט, ניסיתי לדמיין איזו הבעת פנים יש
לך עכשיו. לא הצלחתי.
כשעליתי למעלה הפנים שלך היו חתומות לגמרי. קיבלתי אותי במין
חצי חיוך, זה אפילו לא היה חיוך אלא מין עיוות של הפה. פרשת
ידיים לחבק אותי, ואני בזווית העין ראיתי שהדלת מחוררת יותר
מבפעם שעברה שהייתי כאן.

אתה יודע ממה אני מפחדת? אני מפחדת שיום אחד, תסתכל לי בעיניים
ולא תהיה לך שום הבעה. אפילו לא שנאה, פשוט ריק.
אני מעדיפה לראות אותך מתחמם, לוקח את האגרוף שלך אחורה, דוחף
הכל למטה כדי לרכז אנרגיה, כמו שלימדת אותי, ואז מעיף אותה ואת
האגרוף שלך במכה חדה היישר לתוך הבטן שלי. כי יש בזה חיים,
ואתה כל כך יפה כשאתה חי פתאום, בניצוצות של רגעים.
אני מוטלת על הרצפה, לא כואב, כי אני מתרגמת בראשי כל תנועה
ותזוזה למילים. אולי זה כי אתה נותן לי השראה. ואז הבעת הפנים
שלך משתנה, ואתה פורש את שתי הידיים שלך לחבק אותי. נראה לי
שזו הפעם היחידה בה לא קמתי בשביל לחבק אותך.

אני יודעת שיש בי הרבה חורים, כמו בדלת שלך. אבל כל פעם שאתה
פורש ידיים לחבק אותי בחצי חיוך, נראה כאילו זה היה שווה את
זה. אני בטוחה שגם לדלת שלך לא כל כך אכפת שאתה מכאיב לה כל
כך, ולו רק בשביל שתחייך אליה כשאתה יושב עם קפה שחור על
המרפסת בשש בבוקר או כשאתה סוגר אותה בטריקה בשביל לנסוע
באוטובוס לים המלח.

לקחתי את התיק ויצאתי, נעלת אחרי. עמדתי מחוץ לדלת המחוררת,
השענתי עליה את ראשי, ובכיתי. נראה לי שאחר כך פתחת את הדלת
ופרשת את ידיך לחבק אותי, אבל אני לא בטוחה. כי מרוב חורים היה
בי כבר יותר אוויר מנשמה.
אתה כל כך יפה כשאתה שונא.