הייתי טובה.
אני יודעת שהייתי טובה.
וכמו כל דבר טוב, גם הסוף שלי הגיע.
רצתי כמו מטורפת במרדף אחרי הדברים הבלתי מושגים, הלא נודעים
והבלתי ניתנים למימוש, שברתי שיאים שהצבתי לעצמי והמשכתי
לרוץ.
רצתי, במחשבה שאני מחפשת את הטוב ביותר, את הדבר שאכן ראוי
לי... את השאיפה הפנימית שאפילו אני לא ידעתי שאני מחפשת.
רצתי ואפילו שנפלתי פעמים כה רבות לא עצרתי לבכות על הפציעות
ועל הדימומים.
המשכתי לרוץ במחשבה שבסוף המסלול אגיע ליעד שאיש עוד לא הגיע
אליו, לאושר האינסופי, האושר שכולם רוצים, פוחדים ממנו
ומתכחשים.
והגעתי לסוף... הסוף הנורא.
האורות כבו ונותרתי לבד כשכולם מאחוריי, מאחוריי במקומות
בטוחים ואני כאן, בין שמים לארץ, חשופה ופגיעה משהייתי
אי-פעם.
והריצה הזו שהייתה המרדף שלי אחרי דברים רבים הייתה, מסתבר,
הבריחה שלי מכל מה שכאב.
והתכחשתי למחשבה שהאושר לא קיים ועכשיו משגיליתי שהוא איננו,
הפגיעה הייתה יותר חזקה משיכולתי לתאר לעצמי.
והסוף שלי הגיע.
כמו כל דבר טוב, גם הסוף שלי הגיע. והייתי טובה.
אני יודעת שהייתי טובה.
עשיתי כרצוני וריציתי את כולם ועכשיו כולם מרוצים, כולם.
כולם, חוץ ממני.
נשארתי לבדי בסוף המסלול אחרי ריצה מעייפת - עצובה וכואבת,
שבורה ומדממת ויותר מכל מפוחדת, לראשונה בחיי.
כל-כך מפוחדת...