היא הפנתה מבטה לרגע קט, התבוננה בשעונה המבשר את השעה 14:17,
"צריך למהר, את תאחרי את האוטובוס" צעקה לחבתה שצעדה מרחק מה
לפניה, והרימה רגלה לבצע עוד צעד מהיר בכדי להשיגה. כשהפנתה
מבטה חזרה, ליבה כאילו הסתובב 360 מעלות וחזר למקומו. צריבה
חמה החלה זורמת מכל גופה אל בטנה, הולמת בחוזקה בכבד,
"אדרנלין" חשבה לעצמה בעודה עומדת פעורת פה מול המראה שנגלה
לעיניה, מראה כה מיוחל, כה בלתי צפוי. זאת הפעם הראשונה שזה
כאב, זאת הייתה תחושת ההלם הכי חזקה בחייה. הוא עבר שם. התבונן
בה מבט מוזר ואמר "שלום", די בזלזול אם לחשוב על זה, הוא נראה
די מופתע לראותה עומדת באמצע בית-ספרו. כשדעתה חזרה אליה לאחר
שבריר השניה בו לא יכלה לדבר ענתה "שלום" עם חיוך שהיא עצמה לא
יודעת מה הביע. היא הייתה מופתעת, והיא עדיין. חברתה השניה
הסתכלה עליה ושאלה בחוסר טאקט כשזאת המשיכה בצעידה, מנסה
להתנהג כאילו כלום לא קרה, "זה הוא? זה פאשה?" עדיין המומה
מהנהנת בראשה לחיוב, "אני לא יכולה לדבר." נימקה והשתתקה לה.
בעוד חברתה השניה שפספסה את המתרחש שואלת בהתעניינות תמימה
"איפה? בואי נחזור.." - "לא! לא צריך" המשיכה ללכת במצבה הכמעט
לא אנושי בעוד תחושת ידיה ורגליה חוזרת. כשהמשיכו ללכת ולדון
בנושא די ברפרוף בעודן מנסות להספיק לאוטובוס. היא התכווצה שוב
ודמעה זלגה על פניה, "לפחות נראיתי טוב?" אמרה כאילו זה הדבר
שהטריד אותה באותו רגע...
וכעבור יום מתיש, היא יושבת מול המחשב, מתעדת את המקרה, ואנחת
ייאוש משתחררת לה, "עצוב לי..." חושבת לעצמה מפני שאין איש
שיקשיב לה.
יום ארוך.