תמיד לבד.
מחייכת לאנשים, אבל בעיניים כבויות.
ותמיד רוצה לבכות.
כבר למדה להחניק את הדמעות,
לעצור את הבכי.
לא, הדמעות כבר לא זולגות על הלחי.
רק לפעמים, בחדר החשוך,
הכל יוצא החוצה, עם כל הלכלוך.
בשביל מה היא בכלל טורחת לקום,
הרי כבר אין סיבה, אין כבר כלום.
היא כבר לא תמצא אהבה חדשה.
אהבה שתפגע בה כמו כל הקודמות,
אהבה מלאת שקרים וטעויות.


ובכל פעם ליבה מתעייף מחדש.
הגסיסה הזאת איטית, והיא מדממת בלי הפסקה.
כתמי הדם על ידיה נרטבים פעם נוספת.
לא, הפעם אלו לא חתכים חדשים.
אלו העיניים שלה, שחזרו לדמוע.
וטיפות הגשם נוטפות על כפות הידיים,
שרק בו הן רוצות ליגוע.
כן, היא חזרה לאהוב.

אז מתי הוא כבר יבוא ויוציא אותה מהחור השחור הזה?!