כל יום, לפני שהשמש הייתה שוקעת לגמרי, היא הייתה יוצאת איתו
לים. בעוד השמיים נצבעים להם אט-לאט בכתום אדום, והכחול כבר
נעלם מהם, בעוד השמש מוצאת את דרכה לעבר קו הנוף ועד שהלילה
יורד, הם היו מבלים יחד על החוף. הם אהבו זה את זה ונהנו מכל
שיניה יחד. הם היו העולם כולו אחד עבור השני, ולא היה דבר
שיכול היה לגרום להם אושר גדול יותר משעות הבילוי האלה.
הוא היה כל שנותר לה מאז ננטשה ע"י משפחתה. בהתחלה היה לה קשה
להיות לבד, קשה מאוד, אך אומרים שהזמן עושה את שלו, והוא באמת
עשה. היא למדה להתרגל למצב. את כל זמנה היא השקיעה בטיפול בו,
בסוסה האהוב. היא לא הייתה רק נותנת לו לאכול, אלא עומדת או
יושבת לידו עד שסיים, הייתה מנקה אותו ורוכבת עליו בחוף הים,
כל ערב.

היא הייתה קטנה כשהם ברחו, אולי בת ארבע וחצי. מאז היא גרה
בבית של משפחתה של תהילה, חברה שלה. באמת היה לה מזל שאותה
החברה נשארה איתה, גדלה איתה, למדה איתה וגם התגייסה יחד איתה.
היה לה גם מזל ענקי יותר שהוריה של תהילה הפכו ל"הורים
המחליפים" שלה. הם העניקו לה חום ואהבה שלא קיבלה מעולם. הם
מילאו לה את כל יומה וכל חייה, אולי זו אחת הסיבות שהצליחה
לשרוד ולהתרגל לחיים ללא הורים אמיתיים. תהילה התחתנה לפני
שלוש שנים, ילדה ילד והשתיים התרחקו. היא נשארה לבד שוב.
אם חשבה פעם שמשפחה זה הכול, המחשבה הילדותית והלא משעשעת הזו
נמוגה לה מול הפרצוף כשהייתה עוד קטנה. אח"כ היא קיוותה שאותו
החלל הריק יתמלא ע"י תהילה, אך גם זו עזבה. באותו הרגע היא
הבינה שאי אפשר לסמוך על בני אדם. עד כמה שהם אמורים להתנהג
כמו בני אדם, הם מתנהגים לפעמים כמו חפצים דוממים, משעממים
וחסרי תכלית, אפילו לא אמרתי חיות.

הדבר שהרס אותי לגמרי היה כשג'וני מת, הסוס שלי. עד שנקשרתי
כ"כ למישהו, עד שנתתי את לבי וסמכתי על מישהו, עד שהיה מישהו
שבזכותו הצלחתי לחזור לשגרה ולחיות, עד שהייתי בטוחה שלפחות
הוא לא יהיה מסוגל אותי כך לנטוש, טעיתי שוב. הוא לא נטש, אך
הוא מת.
הייתי חנוקה. הרגשתי כאדם שנלכד במקום חשוך ומחניק ושאין לו
שום דרך יציאה משם. לא רק זה, אלא שהוא יכול לראות מבעד לחלון
את האנשים בחוץ, אך אותו החלון אטום. אי אפשר לפתוח או לסגור
אותו, אי אפשר לדפוק ולהתחנן לעזרה, כי לא ישמעו. וגם אם
ישמעו- האנשים בחוץ היו כ"כ אדישים ושקועים בעצמם, בבעיות
ובצרות שלהם, ואפילו לא העיפו מבט אחד מסכן אליי. זעקתי,
התחננתי לעזרה, הייתי מוכנה לתת הכול רק כדי לצאת מאותו מקום
מחניק, אך לא היה שם אף אחד שיעזור לי. אף אחד.

כשחשבתי שנשברתי ומוטב למות, כאילו נפלו עליי כוחות אלוהיים.
שאבתי אותם מהים, אותו מקום בו הייתי מבלה עם ג'וני. הרוח
והגלים מלאו אותו באנרגיות, בשלווה, ברוגע, בחיים. לא היה לי
מקום אחר ללכת אליו, ולא הלכתי. פשוט נשארתי שם, ימים ולילות,
בחום ובקור. ישבתי ובהיתי בגלים, ויחד עם כל גל שהגיע לכפות
רגליי וחזר חזרה, כך התמלאתי בכוח ושוב איבדתי אותו. אני לא
זוכרת את עצמי בוכה, אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי
שבכיתי. פשוט לא יכולתי יותר. הרגשה שלעולם לא אוכל לתאר.

לא היה לי עם מי לדבר. פעם היו אלה בני אדם, מהם עברתי לג'וני,
ומשם - לים. פשוט ישבתי ודיברתי עם עצמי, אבל מתישהו גם זה הפך
להיות חסר תועלת ותכלית. לא יכולתי לסבול שנייה אחת יותר כך,
הגעתי למצב בו כבר היה נמאס לי מהכול, החלטתי שאני חייבת לעשות
משהו, חייבת.
חיכיתי כמה גלים, אזרתי כוחות, ואחרי מחשבה עמוקה קמתי
והלכתי...



15/06/05