היא מין סוג של מתה, בגוף חי.
היא מנסה לבכות, אבל הדמעות כבר יבשו.
היא מנסה לצעוק לעזרה אבל גרונה נשתנק ואפילו אין צליל.
אפילו לדמם היא לא יכולה.
"אז מה אני שווה עכשיו, שאני כבר לא מדממת?"
היא דיממה מדי פעם, וזה הזכיר לה שהיא עוד חיה, לצערה הרב.
צלקות על גבי צלקות, ולורידים התער הכי חד גם לא יגיע.
למות היא לא יכולה, שוב יצילו אותה.
'למה עשיתם את זה? רציתי למות.'
הלו? תחזרי למציאות!
תשכחי מהעבר שלך ותחיי את העתיד, אולי טיפה את ההווה.
העבר כבר לא חשוב.
הוא אף פעם לא היה, ואף פעם לא יהיה.
זה העבר שלך, את לא חשובה.
נרמוס אותך בדרך, בתירוץ שיראה כמקובל - "רציתי להיות מאושרת,
ולשם שינוי אני מאושרת".
מה איתך את שואלת? 'מה איתי?!' רק מה איתך ומה איתך, כל היום
'מה איתי?'
אגואיסטית שכמותך.
ואח"כ הם מתפלאים, למה הילדה הקטנה שלהם בוכה.
טיפשים, הכל באשמתכם, הכל באשמתכם מתי כבר תבינו את זה?!
'את אשמה, את טיפשה, כל-כך טיפשה.ילדה נוראית, פשוט נוראית.
אנחנו כל-כך מתביישים בך'.
"סליחה".
סליחה אחת אמיתית וכנה, ואתם לא רוצים לסלוח לה.
ואחר כך היא אגואיסטית, ואחר כך היא רדודה.
אלוהים, תסתכלו על עצמכם.
תסתכלו מסביבכם, אתם רואים עוד מישהו חוץ מלבדכם?
"סליחה".
והיא תבכה, ואתם תצילו אותה, ותעמידו פנים שאכפת לכם.