קול טפיפת רגליים הסב את תשומת ליבי מהחיפוש הנואש אחר דרך
מפלט מהזוועה המחפשת אחר האדם חסר המזל הנקלט בחושי היצור
חש-הכל, הדולק אחרי בצמאון דם.
הפחד משתק אותי לרגע, קול גרירת הרגליים מתחרה רק בהלמות לבי,
כתופי יום הדין המכוונים את היצור בכל רגע למרכז הווייתי.
הם באו מהכוכבים.
באו להשמיד את כל צורות החיים, או ככה זה נראה בהתחלה.
בהתחלה היה נראה כאילו אין הם מסוגלים להבדיל בין בני האדם
לצורות החיים הפרימיטיביות יותר, ופשוט טבחו בכל יצור חי באשר
הוא.
האמת המרה הובנה בשלב מאוחר יותר, כאשר אנו "השורדים" נאלצנו
להשקיע את מירב מאמצינו במציאת מזון, ובכך כח ההתנגדות שבנו
פחת.
זו הדוגמה הטובה ביותר לדרך החשיבה שלהם שאני יכול להעלות
בדעתי, חשיבה ברבדים, כאשר השקעת האנרגיה היא בתחום שבו התוצאה
הטובה ביותר תושג בכל ראייה עתידית.
האנושות צנחה ממספר מזהיר של עשרה מיליארד לעשרה מיליון בפחות
משנה אחת. למיליון בשנה שאחריה.
וכיום, שלוש עשרה שנים לאחר הפלישה, אין לדעת כמה כיסי התנגדות
קיימים, כמה בני אדם שרדו.
אני בועט בחלון שלשמאלי בידיעה שהרעש, כמו הלמות לבי, ימשכו את
היצור אליי ולא אל משפחתי המתאספת בבניין נטוש זה.
אני מזנק מהחלון ונאחז במעקה מדרגות החרום כשאני מבחין ביצור
מעבר לדלת.
מבין שמונת רגליו, ארבע אוחזות ברצפה, שתיים במשקופי הדלת
ושתיים מכוונות היישר לעברי, כשגופו דמוי העכביש נמתח לזינוק.
הם באים בצורות של סיוטים.
אני מזנק לקומה התחתונה מבלי לעבור על שלבי הסולם מתוך הבנה
שהיצור מהיר ממני.
ובאותו זמן אני שולף מניצרתו את אחד מרימוני הרסס ששרדו
ברשותי.
המפגש עם הקומה התחתונה עוקר את הרימון מידי, ואת האוויר
מריאותיי.
הרימון מתגלגל על מרפסת הברזל המחברת בין סולמות יציאת
החירום.
וכעת אין זמן לתוכניות או לחשיבה.
אני מזנק, ראש קודם, דרך חלון הזכוכית שמולי.
ובעוד סחרחורת עוטפת אותי, אני מרגיש את רגלי היצור ננעצות
בירכיי כשהוא נאחז בשאר גפיו באדן החלון, פיצוץ הרימון, דממה.
הייתי פעם חבר בצוות שחקר מטעם משרד ההגנה האמריקני את
הפולשים, כשעוד האמנו שיש סיכוי.
שרשרת הגילויים שמצאנו הוציאה את האוויר המדולדל ממפרשינו.
הפולשים מהחלל לא היו תוצרי אבולוציה מותאמים לסביבה שבה הם
נוצרו.
מניתוח מפורט של מספר דוגמאות רב מסוג "אמא" (הייחוס הוא
לשלושת הדורות הראשונים של הפולשים) ופרטים ספורים מסוג "בת"
(ייחוס לדורות ארבע וחמש) גילינו שהיצורים הם אורגניים לכאורה,
אך בעצם הם סוג של רובוט אקסו-אורגני (על משקל ביו-אורגני)
המתוכנתים להרוג ולהשמיד.
ומלבד יכולת לגדל גידים ואיברים שנפגמו הם גם התרבו בינם לבין
עצמם, באם לא היה אף פריט ממינם לידם, הם התרבו עם עצמם (חלוקה
מיטותית כלשהי).
והם אכלו.
בשר אדם היה המועדף עליהם, וכך גם רווחה ההנחה שהם משכללים את
שיטות הצייד שלהם מניתוח של הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה
והפיזיולוגיה האנושית על בוריה.
כמו כן, אף שלא נלכד מעולם פריט מבני דור שש ואילך (שקיבלו את
השם ההולם "תופת"), מפני שעד שהגיחו בני התופת לאוויר העולם
כבר לא היתה קיימת בו מעבדה מספקת לביצוע המחקר, סבורים היו,
מתצפיות, כי בני התופת משחררים חיידקים שבמגע גורמים לקריסת
מערכות כללית בגוף, והנבגים היו גורמים למגפות בקרב השורדים.
הם באו במגפות, הם באו באש, הם באו בשנאה.
זרועות העכביש עדיין מנסות לכרסם בבשרי בזמן שגופו מעלה העשן
שרוע חציו מחוץ לחלון, חציו בפנים.
מערכת העצבים המרכזית שלו היא בגב.
המזל, ההשגחה, ויצר הקיום שלי חברו להם יחדיו.
אני זוקף עוד נקודה לזכות אלוהים, ומתישב לעשן סיגריה בזמן
שאני אוסף את כוחותי.
העשב הגס חורך בגרוני, ואני מדמיין סיגריית "מרלבורו" בזמן
שאני שואף מאחותה תוצרת הבית.
אני משליך את בדל הסיגריה לשלולית המתהווה מתחת לגוויית
היצור.
"כל כך חי, כל כך מת" אני ממלמל ויוצא להתאחד עם בני משפחתי.
אני לא יודע אם היתה זו תאונה, שנתנה לנו את הסיכוי להשיב
מלחמה שערה.
או שהיצורים תכננו להילחם בזרעי ההתנגדות לנצח, מה שבטוח הוא
שהם אכן היו ערוכים למלחמה ארוכה.
אולם בדור השלישי (כל דור חייזרי נמשך 1.6 שנים, אף אחד כבר לא
משתמש בספירת הזמן הישנה, השורדים חושבים בחייזרית), ירדו כל
המנגנונים הרשמיים של ממשלת ארצות הברית למחתרת.
מאחר וכל שידור רדיו, או בכל תחום גל אחר שניסינו לתקשר בו
שובש על ידי החייזרים, שהטכנולוגיה והפילוסופיה שלהם נראו היו
בלתי מנוצחות.
הצורך הנואש לשרוד ולשמור על קשר נראה היה חשוב מתמיד, שכן
בתקופה זו הסתמן שינוי בהתנהגות החייזרים, ובעוד שקומץ מהם
נשאר נאמן למלאכת השמדת האנושות (אז נוצר הפילוג בין תכונות
"אמא" לבין "בת") ונראה היה משכלל את אמצעיו למטרה זו, הרי
שרובם המכריע של החייזרים פנו למלאכת בניית ערים.
ערים מדהימות, מכוסות בכיפות כסף נוצצות.
בקוטר של קילומטרים.
ערים שנבנו מעל לפני הקרקע, מתחת לאדמה.
מכונות אדירות שגעשו יומם ולילה ממלאים את הארץ בקול הלב המכני
הפועם של המפעלים שבנו והיו העיר.
רעש שמילא את ראשך ואת נפשך במקצבו העמוק והעשיר, מרגע תחילת
הבנייה ועד סופה.
עד לפני חודש.
היה זה רגע מפחיד לפני חודש, הרגע שבו נדמו המכונות.
שקט על טבעי ירד על הארץ העירומה.
לא מכונות, לא חיות, רק רוח.
רגע מפחיד משום השלכתו הרת הגורל.
כבר לפני עשור, כשהתחילה בניית הערים היה נהיר שהערים
שהחייזרים בונים אינן מיועדות להם.
הם היו מכונות.
הערים נבנו לאדוני החייזרים, לשולחי הסיוט.
מהבנתינו אנו את צורת החשיבה החייזרית ניתן היה להניח כי
האדונים יגיעו כשהערים ייבנו.
או מדוייק יותר לחשוב,
כשהאדונים יגיעו, העיר תהייה בנויה.
אני נפגש עם בני משפחתי בבניין הנטוש בעיר הרפאים של בני האדם,
בפאתי עיר החייזרים הממורקת שצמחה כפטריה בליבו המת של
המטרופולין האנושי, כשבינייני בטון חסרי זגוגיות וגורדי שחקים
מפלדה מנופצת משמשים לה צופי עד מורכני ראש אל מול פאר ההרס
החייזרי.
חיוכיהם הקורנים של בני משפחתי ממלאים את ליבי ונשמתי בחום.
פריצת הדרך האישית שלי היתה כאשר שרידי האנושות התקבצו קבוצות
קבוצות, מבודדות זו מזו.
ואני מצאתי את עצמי, עם בתי הקטנה, שמלאו לה שלוש שנים באותו
הזמן, ויחד עם קבוצה קטנה (רובם כיום בני משפחתי) שהכילה בין
היתר ילד כבן שלוש עשרה, הלוקה בתסמונת דאון.
אחותו התאומה אבדה במהלך המהומות, והילד סירב לברוח עם
הקבוצה.
בעוד אני מהרהר באפשרות להשאיר אותו מאחור, אחזה בתי בידו,
וביקשה אותו להוליך אותם לאחותו.
למרבה הפתעתי, הוליך הילד את בתי בצעד בוטח, מחזיק בידה הקטנה,
וחוזר על המילה "איקס" ללא הרף.
ובינות להריסות, הוליך אותנו הילד למבנה הרוס, בתוכו, תחת מיטה
גדולה, הסתתרה אחותו התאומה, כשהיא אוחזת גיר צבעוני, ומשרבטת
ללא הרף סימן X ענק על הרצפה.
הבנת הכוח הטמון בקשר הזה הדהימה אותי, ובזמן מצוקה שכזה הבנתי
שיש בידי בני האדם את הכוח לתקשר ללא התערבות חייזרית, בכוח
התודעה.
והחוצנים, שהיו עדיפים עלינו בכל דרך, גופנית או שכלית שיכולנו
לדמיין, היו עיוורים לתופעה.
בשנים שבאו אחר כך נדדו השורדים מכל מקום בו נבנתה עיר
חייזרית, יחס השרידה היה עולה ביחס ישר למרחק מעיר חייזרית.
והיו אמיצים, רובם לא שרדו, אולם מי מהם ששב מקירבה לעיר
החייזרים סיפק לנו שביב מידע, תיאור או ציור, על המהות של
הבנייה.
אולם רחוק ככל שניסינו להתחבא, עמוק ככל שניסינו להתחפר, הם
תמיד באו להשמידנו.
כשהרעש של הערים הנבנות סביבנו הולם בנו יומם וליל, מתפללים
להפסקתו, וחרדים ממנו בו זמנית.
וככל שמספרינו הידלדלו, כך כוחותינו הנפשיים התחזקו.
קראתי פעם סיפור שסך כל הנשמה שאלוהים נתן לבני האדם מחולקת
בינהם.
אולי ניתן להסביר את התופעה כך.
אולי השילוב של הרדיפה הבלתי פוסקת והמצב התזונתי הגרוע, אולי
הגיע הרגע באבולוציה, אולי שרידת החזקים, או אולי הכל בכלל
תוכנית של בני השטן מהחלל הללו.
אני לא יודע להסביר את האבולוציה התודעתית שפרצה בשנים הללו,
אולם הילדים היו רגישים לה ביותר.
ואף שאני הצלחתי, לאחר תרגילי יוגה ומדיטציה לשוחח עם בתי,
בזמן שידינו אוחזות, ללא מילים.
הרי שהיא מצידה יכולה "להיות" איתי כל רגע, גם אם פיזית היא לא
שם.
וכרגע סיפרה לכל יתר בני משפחתי את עלילותיי עם עכביש התופת
מקומה חמש, בזמן שהגעתי למעגל ואחזתי ידיים, אחת עם בתי, ואחת
עם אחי.
ובכך סגרתי את המעגל המשפחתי שלנו.
הרגשתי איך נפשי נושמת לרווחה, ובשלב זה כבר לא היה צורך
בדיבור או במחשבה.
היה רק מה שהיה.
-זיכרון של הישג-
לפני כארבעה דורות הבנו שהחייזרים לא רק עיוורים לכוחות הנפש,
הם גם חסרי אונים מולו.
מה שמראה, כנראה, שאדונהם מושלים בהם בכוחות דומים.
כך גילינו שכשנפשינו מחוברת, ניתן להוליך שולל את היצורים, והם
כלל לא מודעים לקיומינו.
נראה לי כי כיום כל אחד מבני משפחתי יכול לעשות זאת בכוחות
עצמו.
אני, כנראה, זקן מדי לזה.
אולי חסר לי כוח האמונה המוחלט.
כוח האמונה של התמימים, האמונה ברקמה האנושית החיה, באלוהים.
אולי בגלל זה אני מסוגל להתבונן בעולם רק בעיניים הציניות
שלי.
"אל תהיה מדוכדך, אח זקן שלי" אני שומע קול בלבי.
זהו אחד מבני משפחתי הצעירים, שמעללי הגורל אחדו את נפשותינו
לנצח בכינון "המשפחה".
בזמנו, כאשר הרגשתי זקן וחכם מכולם הרגשתי שזה הרעיון שלי.
מאז הבנתי שהכוח האמיתי, והתבונה, נמצאים בידי הילדים.
לי יש להציע רק חוכמה שאבד עליה הכלח.
"הרי אתה הוא כוח המצפון והמוסר שלנו" הוא ממשיך לפייס את
ליבי.
"היום אחזנו בכוח הקולקטיבי של המשפחה בשני יצורי תופת, וגרמנו
להם להילחם זה בזה, לבחון את כוחנו המשותף. ורק המחשבה על פניך
הזועפות על שום חוסר המוסריות מנע מאיתנו לגרום למותם של בני
התופת. שמרנו על צלם אנוש עבורך, אח זקן, שמח"
אכן, תקשורת ישירה שכזו, דרך הנשמה, לא יכולה לזרום דרך
מסננים, תרבותיים כפי שנרצה שיראו.
אי אפשר לשקר, להסתיר, לעוות או להתעלם.
"הרי אחרי שנברך בברכת 'בואכם לשלום' את האדונים ונבעט להם
בתחת החייזרי שלהם בחזרה לחלל ונראה להם מי הם אדוני הארץ
החדשים, נחזיר את האנושות לקדמותה ומעבר. הרי אתה יודע את
חשיבותך בעיצוב המוסר, כמי שמכיר את העולם בטרם בוא השטן."
"כן, אח קטן" אני עונה לו.
"אני רק קצת עייף", אני מחייך אליו.
כל כך עייף.
עייף מהיום שהחלטנו, לפני שני דורות, להיפרד.
לנדוד בין כיסי ההתנגדות, ללמד.
ללמוד מהעולם, במדיטציה, התבוננות.
בעולם שבו השורדים פחדו להיפרד כדי שלא לאבד מכוחם, בחרנו אנו
להיפרד כדי להתחזק.
כדי שכל פרט במשפחתינו יהיה החזק ביותר ברגע פגישתינו הבא,
ברגע האמת.
בלי לתת לבני הבליעל הזדמנות להעריך את כוחנו, ולהיערך
לקראתו.
זה יהיה חדש להם, כמו גם לנו.
קבענו להיפגש לכשיגיעו האדונים.
לכשייפסק הרעש.
לקח לי יומיים להבין שהרעש תם.
כל כך הייתי מורגל בו, או שהייתי שקוע בהגות עמוקה מדי.
אולם דמותה של בתי הופיע לנגד עיניי.
"אבא, אתה מאחר" היא אמרה לי בלי לומר, ואני התעוררתי.
לקח לי כמעט חודש להגיע לבית המתפורר הזה.
ואני האחרון שהגיע.
וכעת ממתינים בבועה של אי-קיום שיצרנו ממקלעת של נפשינו.
יום? שבוע? אולי שנה?
שומע את המנוע הכביר מוריד את החללית לכיוון העיר.
צל כבד מסתיר את השמש.
צל כבד על לבי.
מול מי אני ניצב? |
