הזאב שבי מתלונן על קור המזגן שגורם לשערותיו לסמור.
יותר נכון הוא מתלונן על החוסר בפרווה שלו.
אותן שערות שחורות ודוקרניות שמנעו מהשלג לגעת בעורו, וגם
לשערותיו האפורות שחיממו את גופו הוא מתגעגע.
איך שהוא אהב לשכב מתחת לשורשי אחד העצים ולהתכרבל.
להנות מקרני השמש של אמצע היום שריצדו באקראי על פרוותו.
השלווה ההיא.
הוא מתגעגע לאותם הימים.
והוא זועק לי: בואי נברח! בואי נרוץ ונקפץ על הגבעות הירוקות!
בואי איתי למקום ההוא...
לשורשי העץ.
להתכרבל.
ואני?
אני ממשיכה לשבת בכיתה הקפואה עם שערות סמורות וראש מלא דאגות,
ומתגעגעת יחד עם הזאב לאותה השלווה.

סליחה זאב יקר שלי. אני מצטערת.
אין לי את האומץ לברוח...