בסופו של דבר נשבר לי!
הוא הגיע למצב בלתי נסבל. הוא היה מוכתם. מצחין. מעופש. לא היה
מנוס מלהכניס אותו אל מכונת הכביסה.

שנים רבות ליווה אותי, ברגעיי היפים יותר ויפים פחות. הוא ראה
אותי במצבים שלא הייתי מאפשרת לאיש לצפות בהם. והוא תמיד שרד.
איכשהו. תמיד יצא מזה זך, טהור ונקי. בוהק כאילו זה עתה נוצר.
כאילו לא יצא עתה מקרב חסר סיכוי, ממערבולת של אבק דמעות ודם.

ובעודי שוכבת על הקרקע, רסיסים רסיסים... הוא היה שלם. שלם
ומושלם כתמיד. נע בקצב אחיד, שלו. מנותק. כמו הוא העולם,
והעולם הוא.

ימים ספורים!
ימים ספורים לקח לו להתלכלך. נגיעה אחת קטנה וזהו. הסמיק עד
שורשיו. פירפר כחתול רחוב דרוס על הכביש. והנה.
כתם ראשון.

ואז שבועיים אינטנסיביים של קמטים על קמטים וכתמים כתמים...
כאלה שלא טבל בהם מעולם. והוא התפלש לו ברפש, כחזיר. זורק
כדורים של בוץ לאוויר, משפריץ מי ביוב על עצמו.
נהנה מן האופוריה. טמבל!

הייתי חייבת להפסיק את זה.
אז נטלתי סכין, וחתכתי והוצאתי אותו, ושמתי את הלב שלי במכונת
הכביסה.
סחיטה וייבוש. והנה הוא נקי, כמו שאני אוהבת.