אז איך היא? אני שואלת אותו מן המטבח, משחיזה את הסכין. ספר לי
עליה.
הוא מספר. מהסלון. מבעד לשטף המים הזורמים מן הברז אני מנסה
לקלוט כל מילה. לא תמיד מצליחה. בעיקר את המילים הקשות אני לא
שומעת.

והמין? איך המין ביניכם? אני מרימה את הסכין את מול מנורת
הפלורסנט, בוחנת את הלהב הנוצץ.
הוא אומר לי שהיא שונה. הוא מדבר במהירות. אני יכולה כמעט
לראות אותו מסמיק שם בסלון.
ספר לי עוד, אני מורה. עוד. כן, ככה זה טוב.
מעבירה אצבע מלטפת, עד לקצה החד.

אתה אוהב אותה? מתגעגע אליה?
הוא אומר שלפעמים. שזה קשה. אני מחייכת בשקט, מרגישה את עיניו
בחדר האחר, שעכשיו הן נוגות.

הוא מדבר. משפטים קצרים. החצי השני של כל משפט ממריא הרחק
הרחק, אל מקום שלא אוכל להגיע אליו.
מדבר וחולף. מדבר ועף.
אני מסובבת את הסכין הלוך ושוב. ימין ושמאל. כמו בריקוד עלוב
של יחידים.

שואלת. שואלת הרבה, כדי שלא ידבר. שידבר. שידבר. שרק ידבר
איתי. לא משנה על מה. אפילו עליה.

אתה מרגיש חי? איתה, אני מתכוונת.

ולא מחכה לתשובה ושולחת אותה אליי הישר אל בית החזה.
ישר לעומק, ואז בקו ישר חותכת למטה, באיטיות. שיכאב.
והיד אוחזת בסכין כאילו הייתה קרש הצלה.