היא הייתה כל כך יפה ברגע ההוא.
התלתלים שלה הזהובים סערו סביבה, גלים גלים של אוקיינוס החובק
בליבו אי. פניה.
חיוורים היו, נקיים אפילו מן הסומק שהיה טבוע בלחייה, סומק
שלהט כאשר צחקה. שרף כשבכתה.
ובתוך האש שדעכה, המבט הכחול. מים שהשיבו לחיים כל מי שגמע מהם
ולו מעט.
מבט של שמיים שעמד אל מול השמש, ואישון לא התכווץ.
השפתיים שלה, שפתי השושנה, שקפאו בחצי חיוך. אולי תחילתה של
זעקה. לא ניתן לדעת.

ומאחורי היופי השקט הזה החל להיקוות מעגל של דם. בתחילה פס
דקיק, כהילה אדומה בוהקת. ואז העיגול מתרחב, מתפשט לו, זומם
ללכוד בתוכו את הראש שבתוך גולגלתו נאגר זה זמן רב, ועתה הוא
פורץ סוף סוף בשעטה אל החופש.
והאדום, אשר מכתים את אפרוריות האוויר, נע ומתפתל כמו יש לו
אישיות משלו.

והיא הייתה כל כך יפה ברגע ההוא, כשמצאתי אותה מאחוריי אחרי
המכה.
ויפה כשניסרו את המכונית להוציא אותה.
ויפה כשכיסו אותה בשמיכה, אבל אז אף אחד כבר לא יכול היה לראות
יותר
כמה שהיא הייתה יפה.