חריקת גלגל הרכב נשמעה עד קצה הרחוב השקט. תריס נפתח, ומחלון
של בניין לבן נדוש, מציצה אשה זולה, סיגריה בפיה וככל הנראה
אביזר מיני מלאכותי בין רגליה. מביטה היא בחיוך מדושן על הרכב
המותש מעינויי התופת המעבירים אותו חבורת קטינים זחוחים. את
הסיגריה משליכה היא אל הרחוב, אולי בכדי להצית מעט חיות במוות
המסתתר בכל פינה, וכעת פנויות שתי ידיה לעינוג עצמה, על כן
חיוכה מתרחב, עיניה הכבויות נעצמות, ושוקעת היא בעולמה. אולם,
הרחוב אינו ניצת בחיות, אלא בשלולית השמן הנחה לה בשקט מתחת
לגלגלי הרכב.
הקטינים המבוהלים מבחינים שננעלו בתוך מלכודת מוות בוערת המעלה
עשן שחור. חכם החלם שבחבורה מעלה סברה שכשהחום יגבר דיו, הדלק
יוסיף על הבערה והשרפה תהיה כה עוצמתית עד שלא יחושו כלל בכאב.
הנלעג שבחבורה, היושב מאחור, צווח שאינו רוצה למות ושואל, ללא
ספק עם מידה מסויימת של צדק בדבריו, איך זה שכלל הצטרף אליהם.
הינוקא הראשי, נהג הרכב, כלל אינו מטה אוזנו אל דברי ההבל של
חבריו, גם אין הוא כלל מבחין בטמפרטורת גופו הקופצת. רק מחשבה
טורדנית יחידה מכה בו, אבא יהרוג אותי. אך דאגתו זו נשרפת
לאפר, יחד עם בני התשחורת עצמם.
האשה הזולה, ככל הנראה, מתקרבת בדיוק אל הפורקן המיוחל.
צרחותיה גוברות ללא כל קושי על צווחות הילדים.