סיפורנו זה נפתח בשריקה
סיפרנו מתחיל בליל ירח מלא
ממרחקים נשמעה, עליזה, ארוכה
פעמים מתחלפת ללחן נוגה

עיגול השפתיים הלשון מורמת
נשיפה קלה והנה מופק צליל
לגבהים היא עולה, בעדינות אז יורדת
כרועה כבשים המנגן בחליל


"מי זה השורק?" תרגז זו - לודמיליה
"הגישו הקדרה!" תצעק בקול רם
את הנוזל המיוחד תמזוג מתוך גביע -
ותתבהר התמונה בינות עשן סמיך וחם:

ותראה את יואש, הוא מפנה את השלג
כדרכו בכל חורף עוד מתמול ושלשום
בנקישת אצבע קוראת היא לשלד
ותאמר: "חביבי, גש, הביאהו הלום!"


יואש בעמלו עוד משעת צהריים
הרי בבוקר כולו סערה הסופה
היה ברצונו לסיים טרם ערביים
אך השלג נערם, הדרך לכפר נחסמה

וכי מה ימתיק המלאכה מהטעם המר?
שעות רבות לו צפויות עוד, בין שלגים,
בלבו חיש מהר התנגן זמר מוכר
בצר עליו הוא נוכח אינו זוכר המלים.


כך מתחיל סיפורנו לאחר הקדמה
עת השלד מבית המכשפה יוצא
יואש, הו יואש, שריקתו טרם נסתיימה
ומלאכתו כה קשה, לישון במיטתו רק ירצה.

בנקישת עצמות ביער אפל הוא פסע
העצים והסבכים שבילים פתחו בפניו
על גבי חבצלת מימית צלח הביצה
לפידי אש זעירים בוערים בעיניו.


והנה המשעול, הגבעה והכפר
השריקה של יואש כלל איננה פוסקת
ימהר השלד אליו, לא! עוד לא מאוחר!
אך צעידה בשלגים אף לשלד מכבדת.

ובעומק הלובן, באין גישה אל הכפר
מרחוק יישמעו בין שריקות - זעקות
לא יתנגן במרחבים אותו לחן מוכר
כי אם שריקה בת לילית וסימנה אסונות.


צלח המכשולים, נעמד הוא בשער
וירא את חפירה על השלג מוטלת,
ידע כי לודמיליה צופה מבקתתה שביער
הקיש בין שיניו - עת רעה מתקרבת.

צדי הדרך כבר פונו מרחק לא רב ממנו,
ישמע שריקות סביב כשל חברת עכברושים,
וירא - גם יואש מוטל, אולם חי עודנו,
גופו רועד, פניו כחולות, בגדיו תלושים.


נכבדי כפר רבים בנמנמותיהם יגיעו
ידובבו איש רעהו- "מה התרחש?" "מה ארע?"
הזדקף לו ראש הכפר ויאמר: "כולם, הקשיבו!
נדמה כי עדים אנו לדבר נורא..."

(בבואם ידע השלד כי ירגזו עליו מאד
לכן מיהר והתחפר בין גושי קרח ועפר)
"מיטב כספנו נשלם ללץ יואש שיעבוד,
לא ייתכן שישתכר כך סתם כמו אין מחר!"


אך ראש הכפר סיים בגנות יואש לדבר
ניתקו ידיו וגם רגליו ממשכב זה האחרון,
מעורקי צווארו המתפקעים דם לכל עבר התפזר
בעוד פיו הקמוץ אינו חדל משריקתו.

וכל מקום אליו אף טיפת דם אחת תגיע
ייהפך חיש קל מהר לריקבון מצחין,
במתרחש, מזועזעת, תביט בהם לודמיליה
תדע - מרעה זו אף אדם אינו חסין.


זעקות שבר באישון ליל מלאו הכפר ובינתיים
מקיצות גם הנשים הדואגות לבעליהן,
ותראינה סביבן אך שרידים של גפיים
ותיפולנה בבכי עת השריקה באוזניהן.

"השריקה, הו השריקה הזו מחרישת אוזניים!
מדוע, יואש, הלילה ביקשת כאן לשרוק?"
תבכה אשת ראש הכפר ותנגב את העיניים
עת תראה גופת בעלה ובמהירות תיגש לבדוק.

"הוא מת?" נשמע קול בנה העומד מאחוריה,
למרגלותיו אביו שותת וקטוע אברים
ובנשימה אחרונה יצנח גם הוא, ייפול עליה
ותחוש בצווארו כי אינו עוד בין חיים.


וירא השלד הנה באים ילדי הכפר, כולם
חלק בוכים בקול, חלקם קרבים דומם,
לשמע המהומה המתרחשת בכפרם,
ותחזינה הנשים כיצד מוצאים הם את מותם -

אחד פתע הכחיל, והוא קפוא ומת,
אחיו בשיגעונו קרע בגדיו טיפס על עץ
עת הוא צונח, ילד נוסף שכוב רועד
וצופה בחברו אשר לפתע מתפוצץ.


את אוזניהם של השורדים השריקה עודה צורמת
וקרב ענן של כפור אל הכפר המקולל,
החמה המפציעה מאירה את שמי התכלת,
ואחרונות הנשים בשל הקור נופלות חלל.

קם ממחבואו השלד ופעמיו לבית לודמיליה,
יואש התם המית אסון, והוא איחר את המועד,
מתוך תלולית רכה בשלג ראשו של יואש הגיח
ונשאר בכפר עם שריקתו לעולם ועד.

   
חורף תרע"ו

לאלכסנדר וניקולאי