המשרד היה מואר באורה הלבן של נורת הפלורוסנט, ולמרות זאת
הרגיש ג'וזף את האפלה הקרה חודרת לעורקיו, וגורמת אפילו לו
הרגשה לא מוסברת של אי נוחות. השעה הייתה מאוחרת בלילה,
ובבניין כולו נותרו רק שני אנשים. לו ניתנה לי האפשרות, חשב
ג'וזף, הייתי פורש לביתי כבר מזמן. הוא מזג לעצמו כוס מים, תוך
שבחן פעם נוספת את המשרד. חדר קטן, מסודר למשעי וללא רבב. על
הקירות נתלו מדפים, שעליהם ספרים שונים ומגוונים, בכל נושא
כמעט. הדבר המפחיד ביותר בחדר היה הצבע השולט בו. תקרה שחורה,
קירות שחורים, שולחן שחור ומולו כס ניהול באותו הצבע. הנערה
שישבה על כס הניהול הקלידה במרץ, תוך שהיא ממלמלת לעצמה מדי
פעם. לבסוף, נפסק התקתוק הממושך, והמנהלת הרימה את ראשה ובחנה
את המסך.
"מצאת, אני מניח", אמר ג'וזף בחשש. הוא ידע שברגע זה, בלי שום
רחמים, מעסיקתו הצעירה מוחקת כליל את פרנסתם של עשרות, אולי
מאות אנשים, בלי להניד עפעף.
"כן... תאגיד דינמו. מי היה מאמין. תמיד חשבתי שכזה ציר כלכלי
חשוב יגן על עצמו בדרך מעט יותר אפקטיבית." ג'וזף אמנם לא ראה
את פניה, אך הוא הניח כי היא מחייכת לעצמה בסיפוק מרושע.
"אני מנחש שיש לך צורך בהגנה על המקום, למקרה של ניסיון
להשתלטות חוזרת." זה לא היה מטבעו של ג'וזף לשאול שאלות. הוא
נהג תמיד לנסות ולקרוא את מחשבותיהם של המדברים איתו, למרות
שידע כי זה בלתי אפשרי לאדם שלא נולד עם יכולת כזו, ובפרט לא
לו עצמו.
"כן. צא לשם מיד. לא ייקח זמן רב מדי עד שהם ישימו לב."
שומר הראש לקח את מזוודתו, ופנה לצאת מן המשרד.
"היה שלום, ג'ו. אני סומכת עליך."

מפקדת שכירי החרב לא הייתה שייכת למשטרה, וגם לא לממשל. היא
הייתה גוף פרטי, שתפקידו היה קבלת עבודות מזדמנות מאנשי
הציבור. בניגוד לשכירי חרב פרטיים, אשר נאלצו לנהל משא ומתן על
המחיר לפני שבאמת החלו לעבוד, שכירי המפקדה קיבלו גישה לעבודות
לאחר שענייני הכספים נוהלו עם הלקוחות, וידעו בדיוק כמה שווה
העבודה, או עד כמה כדאי להם לקחת אותה. בסופו של דבר, יצא
שכדאי בהרבה לעבוד כשכיר מטעם הממסד, ולא כשכיר פרטי.
סניף המפקדה של מחוז קנטוריה היה אחד מן הפעילים ביותר בכל האי
הקסיס. היו בו שלוש עמדות טלפוניות, ויותר ממאה וחמישים
שכירים. אחרי הכל, הייתה זו אחת העבודות המבוקשות ביותר על ידי
תושבי הקסיס בכלל וקנטוריה בפרט. הדבר שייחד את מפקדת השכירים
הזו משאר המפקדות בהקסיס היה צוות של ארבעה שכירים, ששימשו
כיחידת עילית למשימות מסוכנות במיוחד. כמובן, זהו היה תפקיד
יוקרתי במיוחד, והרבה אנשים חלמו להתמנות אליו יום אחד, ולו רק
בזכות כמויות הכסף האדירות אשר התקבלו מהמשימות.

למרבה ההפתעה, אף אחד מארבעת חברי צוות העילית לא ראה בכסף
עניין חשוב כל כך.

צוות העילית קרוספייר התמקם בטרקלין רחב ידיים, באחת הקומות
הגבוהות של המפקדה. מעבר לארסנל נשק ברמה גבוהה, עמדה טלפונית
וארונות פרטיים לכל אחד מחברי הצוות, היו שם גם ספות, טלוויזיה
גדולה, שלושה מחשבים עם חיבור לאינטרנט, ופינה להשחזה ולניקוי
של נשק. כמו כן, על אחד הקירות היה תלוי לוח גדול, עליו הוצגו
רשומות העבודה של ארבעת שכירי העילית, בהן תועדו כל העבודות
והמשימות אליהן יצאו הארבעה. על אחת הספות שכב נער גבוה, בעל
שיער חום ופרוע ומדים כחולים. בידו הימנית הוא אחז מה שנראה
כמו מוט כחול עם חריטות לבנות בוהקות בשפה עתיקה. הוא בהה בטור
המרשים ביותר למראה על לוח הרשומות, וחייך בסיפוק.
דלת החדר נפתחה. אל תוך החדר צעד בחור שרירי וחסון, עם שיער
שחור אסוף בזנב סוס על עורפו, ומדים ירוקים שהזכירו את בגדיו
של הצעיר על הספה.
"נו, דרייק. בהחלט השכמת קום היום", צחק השרירן, ועקב אחרי
מבטו של הצעיר אל לוח הרשומות. "מזמן לא יצאת לעבוד, הא?"
דרייק התרומם מן הספה, פיהק קלות, התמתח, ולאחר מכן צנח בחזרה
אל הספה ברפיון.
"כן... ואני רואה שאתה חזרת ממשימה רק אתמול, אנדרו... מה
בדיוק היא הייתה?" שאל דרייק בשעמום.
"לא משהו חשוב, סתם פסיכופת שחשב שהוא רוצח סדרתי. אשתו נבהלה,
אז היא פרסמה מודעה כאילו הוא באמת רוצח סדרתי. אם אי פעם תהית
למה אני לא נשוי..." נאנח אנדרו.
"אל תטריד אותי עם נושאים כמו נישואין עכשיו, בנאדם, גם ככה
אני אפילו עדיין לא בן עשרים." זו הייתה האמת, כמובן. דרייק
היה בסך הכול נער בן תשע עשרה וחצי, ועילוי יוצא מן הכלל
בלחימה.
"אתה צודק. ובכן, מה שלום החבר'ה? אריק בטח עסוק בלקנות איזה
אי אי-שם, ואת טניה לא ראיתי כבר שבוע."
"אה, דיברתי עם אריק. הוא בדרך לכאן. אם לי היה כל כך הרבה כסף
כמו שלו, לא הייתי קונה אי... מה יש לי לעשות עם אי? אני שכיר
חרב, לא עץ דקל..." אנדרו גיחך, "בכל מקרה, גם אני לא ראיתי את
טניה כבר הרבה זמן. אולי אריק יודע על זה משהו?" באותו הרגע,
צלצל הטלפון.
"אני ארים", אנדרו ניגש לטלפון, אבל דרייק עצר אותו.
"אין סיכוי," הוא חייך, "אם זו משימה, היא שלי." דרייק הרים את
השפופרת בהתרגשות. "משרד צוות קרוספייר, אפשר לעזור?"
"דרייק, זה אריק. שמע, נשכרתי למשימה על ידי תאגיד דינמו...
כלומר... אני צריך עוד מישהו. אני למטה במכונית שלי."
"תשאיר את זה לי." דרייק אסף את המוט מהספה, לקח אקדח פשוט
מהנשקייה ופנה לצאת מהחדר.
"היי, בחור," קרא לו אנדרו, והוציא סכין קפיצית מכיסו.
"תפוס."
דרייק תפס את הסכין באוויר, והביט בה בהרהור. "אני לא מאמין
בנשקים חדים." הוא משך בכתפיו ותחב את הסכין לכיסו, לכל מקרה.
"אחל לי מזל!" אמר דרייק בעודו יוצא מן החדר.
"היי, תזכור מי אתה", קרא אנדרו, "אתה דרייק מצוות קרוספייר.
אתה לא זקוק למזל."

העיר קנטוריה, בניגוד לערים מרכזיות אחרות, לא הייתה סואנת
ומוצפת בגורדי שחקים ומפלצות בטון. למעשה, היא דמתה יותר לפרבר
גדול. שכונות המגורים השקטות והצנועות וסגנון הבניה הישן יצרו
לעיר אופי פסטורלי ומושך, מה שהפך אותה לעיר היוקרתית ביותר
בהקסיס. שלושת הבניינים הגדולים ביותר בקנטוריה היו בניין
העירייה, מפקדת שכירי החרב העירונית, ואחוזת ריינור, ביתה של
המשפחה העשירה ביותר בהקסיס, שנראה יותר כמו טירה עתיקה.
את העיר חצתה מכונית שחורה בעלת גג פתוח, מאותו סוג שגרם לכל
עוברי האורח ברחוב לצפות בה ולחלום על הזכות לנהוג במכונית
כזו. במכונית ישב נער צעיר עם משקפי שמש שהיו האופנה האחרונה,
וכיוון את הרדיו שלו תוך שיחת טלפון עם אחד מעמיתיו לעבודה.
הוא לבש מדים מגוהצים ונקיים בצבע סגול כהה, והעביר את ידו
בשיערו הבלונדי החלק. לולא לבש את מדיו, ולולא היה מוכר כל כך
בעיר, איש לא היה מזהה שהנער הנוהג במכונית הוא שכיר חרב במשרה
מלאה. הוא סיים את השיחה, ועצר ליד בניין המפקדה בה עבד. כעבור
דקה של ציפייה, נכנס דרייק למכונית בקפיצה.
"היי, אריק, מה חדש?" שאל.
"אתה יודע, מיסים, מקבצי נדבות, ארגון חשבונות... קשה להיות
עשיר", קיטר אריק. דרייק היה בטוח שזה לא עד כדי כך קשה להיות
עשיר אם התרגלת לחיות על פת לחם.
"אז מה בדיוק המשימה שלנו?" שאל דרייק, "אני מקווה שאני עדיין
בכושר..."
"השתלטות עוינת. מהסוג הלא כשר במיוחד, יש לציין", אמר אריק,
תוך כיוון הרדיו, "עד כמה שקשה להאמין בזה, תאגיד דינמו נפל
אתמול בלילה." דרייק כמעט נחנק.
"תאגיד דינמו?!" הוא צעק. "איך? זה התאגיד הכי עוצמתי בהקסיס
נכון לעכשיו! ואתה אומר שהשתלטו עליו בתוך לילה אחד?! זה אסון!
אתה יודע כמה אנשים נמצאים עכשיו בלי עבו-"
"אני יודע, דרייק, אני יודע. ותחשוב על כל המשקיעים שלהם,
קונים קבועים של המוצרים, וגרוע יותר... מנהלי החברה. כולם
איבדו ברגע זה את חלק הארי מכספם!"
"לכל הרוחות... מי היה יכול לעשות דבר כזה?"
"זה, ידידי, מה שאנחנו נוסעים לברר."
"טוב, בסדר... ואנחנו מתחילים מבניין הניהול של התאגיד,
נכון?"
"בהחלט. נגיע בערך בעוד עשרים דקות. בינתיים, בוא ננסה לשמוע
אם אומרים על זה משהו ברדיו." דרייק נאנח. תמצא לך זמן אחר
להשוויץ ברדיו המפואר שלך, אריק...

הבניין הראשי של תאגיד דינמו המנוח, שנבנה בכוונה תחילה הרחק
מכל עיר או כפר, נראה מפואר כתמיד, אך עתה היה מוקף במין הילה
של ריקנות, כאילו היה נטוש. זו, למעשה, הייתה אמת בחלקה. שערי
הבניין היו נעולים, וכל העובדים שהיו שם בלילה הקודם שכבו כעת
במשרדים שלהם, מחוסרי הכרה.
המכונית השחורה נעצרה ליד שערי הבניין האלקטרוניים. שני שכיר
החרב יצאו ממנה, כל אחד מהם אוחז באקדח שלוף.
"ובכן, מה עכשיו?" שאל דרייק.
"אני מציע להתפצל. אני אלך לסרוק את שאר חלקי הגדר ולמצוא
פרצה, ואתה תנסה להיכנס מכאן. אם יש בעיות, פשוט צריך ללכת
מסביב לגדר ולמצוא אחד את השני. אתה תלך בכיוון השעון ואני
נגדו." אריק בדק את נשקו, ולאחר שלא מצא בו פגמים, החל ללכת.
"הוסכם. כדאי לך להצליח, כי אני לא אהיה פה כדי לסייע לך
לטפס", הקניט אותו דרייק. אחר כך החל לסרוק את השער.

חדר הבקרה של בניין התאגיד היה אולי החדר היחיד בו התרחשה
פעילות. המצלמות פעלו ללא הרף, וג'וזף צפה בהן, משועמם. לפתע,
משהו הופיע על אחד המסכים.
"אני מנחש שהנחתם כי המצלמות לא פועלות, כמו כל שאר הבניין.
ובכן, הרשו לי להעמיד אתכם על טעותכם", אמר ג'וזף, והפעיל את
מכשיר הקשר שלו.

דרייק טיפס על גדר הבניין הגבוהה. למרות היותו לוחם מובחר
ושכיר חרב ברמה עולמית, דרייק נתקל בקושי מסוים בטיפוס. אך
מעבר לקושי זה, הוא הרגיש כאילו מישהו צופה בו. לאחר שזינק
לצידה השני של הגדר ונחת ללא פגע על האדמה, הביט דרייק סביבו.
שער הבניין היה פתוח לרווחה. דרייק חייך לעצמו, תוך שהתקדם
בזהירות לתוך הבניין.
"מארב, כמה צפוי."
תוך שחשב זאת, הוצמד קנה לרקתו של דרייק. מולו עמדו שלוש
דמויות במדי לחימה שחורים. האדם שאחז בו כרך את זרועו השניה
מסביב לצווארו. "אתה בא אתנו, בחור צעיר." דרייק כמעט חש
בסיפוק ההולך וגובר שחש האדם האוחז בו, בשעה שהידק את אחיזתו.
אולם, שכיר חרב מהטובים בהקסיס לא נכנע בקלות כזו.
"זה, אדוני, מה שאתה חושב", חייך דרייק. הוא הדף את האקדח מידו
של החייל שאחז בו במהלומה מהירה של ידו הימנית. לאחר מכן, תפס
אותו בראשו והטיל אותו אל עבר החיילים הנותרים. ללא מחשבה
נוספת, השלושה הסתערו על דרייק. דרייק רץ לעומתם, כשידיו
פרושות לצדדים. הוא היה יכול, כמובן, לתת להם לתקוף ולבלום
אותם, אבל לשכיר חרב עוצמתי כמותו, הניצחון לא היה המטרה.
המטרה הייתה סטייל. דרייק קפץ את אגרופיו, ורץ היישר בין שני
החיילים הקדמיים שרצו לכיוונו. המכה, שכוונה ופגעה בגרונם של
החיילים, הייתה כמעט קטלנית. דרייק לא המשיך לרוץ. במקום זה,
הוא השתמש בחיילים כמעצורים, והחל להתהפך לאחור. החייל שרץ
מאחורי החיילים שנפגעו המשיך לרוץ, וחטף את עוצמת הבעיטה של
דרייק בסנטרו. דרייק סיים את המהלך בהיפוך כפול באוויר, ונחת
בצורה מושלמת על האדמה, בחיוך. הוא פנה להמשיך, ואז-
"הנחת לעצמך לחשוב שהובסתי, הא?" דרייק הפנה את ראשו לאחור
בחשש. האדם שאחז בו קודם לכן שכב שם, אוחז באקדח. נשק גיבוי,
הוא חשב. "אתה כל כך יהיר. זו גם הסיבה שהנחת שהמהלך שלך גמר
אותי. ובכן, טעות בידך, אותי לא מנצחים כל כך בקלו-"
נפץ של ירייה נשמע מכיוון הבניין. אקדחו של החייל עף מידו,
למרחק ממנו לא היה יכול לקחת אותו בחזרה. יתר על כן, גם אם היה
יכול, הכדור שנכנס באקדח הפך אותו לבלתי שמיש לחלוטין.
"נו, נו, דרייק. אני לא יכול לעזוב אותך לבד ולו לשניה אחת בלי
שתסתבך בצרות, הא?" אריק ישב על סככת הכניסה לבנין, ואקדחו
בידו. דרייק ניגש אל החייל חסר האונים על הרצפה, והניח עליו את
רגלו.
"פגיעה יפה, שותף!" צעק לאריק.
"בלי שום ספק! גם המהלך שלך היה מדהים! שלושה במכה אחת...
האימונים השתלמו בהחלט, הא?"
"אכן, כן. ועכשיו רד משם. יש לנו משימה להשלים, ואנחנו לא
רוצים שאחוזי ההצלחות שלנו ירדו ממאה, נכון?" דרייק חייך. הוא
הספיק להיזכר, תוך קרב אחד, בהתרגשות הילדותית שליוותה כל
משימה ומשימה שלו. בצעד בוטח, התקדמו אריק ודרייק אל עבר
הכניסה לבניין.

"לכל הרוחות", סינן ג'וזף. הוא ידע שהמעסיקה שלו חוסכת כסף, אך
החיילים האלו בהחלט היו מתחת לכל ביקורת. "לכל הרוחות!" כרגיל,
מעסיקתו סמכה עליו, בעיניים עצומות. היא ידעה שגם אם החיילים
שהיא שלחה להדיפה ראשונית של פורצים אפשריים תיכשל, ג'וזף הוא
הקלף המנצח שלה. הוא יצא מחדר הבקרה ופנה לעבר משרד המנהל. הם
שניים, חשב, אני אזדקק לבן ערובה. הוא רץ בין מסדרונות הבניין,
ובחלפו ליד משרד כלשהו הוא עצר. מזכירה אישית למנהל, חשב.
מושלם. הוא זכר שכשעבר ליד החדר מספר שעות קודם לכן, הנערה
הצעירה והיפה נראתה חסרת אונים, והוא אפילו שקל לתת לה לברוח
לפני שיפעיל את המלכודת שלו. אולם, בפותחו את הדלת כמעט נעתקה
נשמתו.
"לעזאזל!"

נדיה נבחרה למזכירתו האישית של מנהל תאגיד דינמו לא בזכות
מסירותה לעבודה, לא בזכות הזיכרון והזריזות שאפיינו אותה כל
כך, ובוודאי שלא בזכות היותה נערה בעלת יופי עוצר נשימה. היא
נבחרה לעבודה כמזכירתו האישית של המנהל אך ורק בזכות היותה
שומרת הראש שלו. נדיה הייתה רוצחת שכירה פרטית. היא התפרנסה
מהריגה שקטה. לאחר שנתפסה לבסוף על ידי המשטרה, הוצבה נדיה
לעבודת שירות כשומרת ראשו של מנהל דינמו, תוך איום על חייה
במקרה ותנסה להשתמט מן העבודה או לקחת חיים שנית. למרות שהייתה
זו עבודת כפיה, בסופו של דבר פיתחו נדיה ומנהל החברה קשר של
ידידות ואמון הדדי. היא נשבעה להגן עליו בכל מחיר, והוא מינה
אותה לעבודה כפולה כמזכירתו וכשומרת ראשו הקבועה.
כעת, לא היה לה זמן לבזבז. היא רצה לכיוון משרד המנהל. היא
ידעה שהוא שם. היא ידעה שהוא לא הצליח להימנע מגז השיתוק
שהוחדר למערכת האוורור של הבניין. היא ידעה שאם לא תפעל מהר,
זה יהיה מאוחר מדי. היא המשיכה לרוץ, כאילו חייה היו תלויים
בכך. היא עצרה לפני המשרד, פתחה את הדלת, ושחררה צרחה.
"שלום לך, ילדונת. הרשי לי להציג את עצמי. אני ג'וזף, ואני
המנהל התורן החדש כאן. אם את מחפשת את הבוס שלך, הנה הוא כאן,
שוכב לידי, משותק לחלוטין. כמובן, יכולתי להרוג אותו, אך רציתי
לעשות זאת לנגד עינייך... אני מניח שהוא חשוב לך."
"לא!" צרחה נדיה. האיש הגדול והמרושע למראה שישב בכיסאו של
המנהל הרים אותו, והצמיד חרב לגרונו.
"אל תדאגי, הוא משותק. הוא לא ירגיש כלום", ג'וזף אמר בפנים
חתומות. הוא חשש מעט, ולא רצה לפגוע באיש. אך אם רצה לצאת
מהמקום ההוא בחיים, היה צורך בהפעלת כוח, ולא רק מנטאלי.
"לא! עזוב אותו! קח אותי ועזוב אותו!" צרחה נדיה. ג'וזף שמט את
המנהל וניגש לנדיה. הוא תפס אותה ביד שמאל שלה, והחל לגרור
אותה לעבר היציאה. "את באה איתי."
"לעולם לא!" צעקה נדיה לפתע. היא שלפה סכין מכיסה, ובתנועה חדה
הניפה אותו לעבר חזהו של ג'וזף. עיניה נפקחו לרווחה. ג'וזף תפס
את ידה באוויר.
"ניסיון יפה", חייך ג'וזף. הוא עיקם את ידה והיא שמטה את
הסכין. "בואי. בשקט. ואל תוציאי מילה." פרוקה מנשק וחסרת
אונים, הניחה נדיה לג'וזף לגרור אותה במסדרונות הבניין.

"אז לאן עכשיו?" שאל דרייק. הוא הביט סביבו. לא יצא לו מעולם
לבקר בחדר כניסה של בניין תאגיד קודם לכן, אך הוא דמיין מקום
כזה כמבואה סואנת והומה אנשים. אולם, חדר הכניסה שהיה בו כעת
היה שקט כמו קבר. פקידות הקבלה שכבו על הרצפה, משותקות, וכן כל
האנשים בלובי. לולא נשמעו נשימותיהם החרישיות של האנשים, היה
דרייק בטוח שהתבצע כאן טבח.
"אני אלך למשרד של המנהל, ואתה תישאר לשמור כאן, הוסכם?" ענה
אריק. אך דרייק הניד בראשו לשלילה.
"לא. אנחנו צריכים למצוא את מי שעשה את כל זה. מכיוון שידע
שאנחנו באים, הוא היה צריך להיות בחדר הבקרה. לאחר שראה את
החיילים שלו יוצאים מכלל פעולה, הוא בוודאי יצא מהחדר בחיפוש
אחר בני ערובה." דרייק אמנם לא היה בטוח, אבל ניסיונות לחשיבה
בראש של האויב היו מאוד יעילים במקרים מסוימים.
"ובן הערובה היעיל ביותר הוא המנהל, אני צודק?" אמר אריק.
"בהחלט. ואחרי שמצא בן ערובה, הוא בטח מתכוון לבוא ולמצוא
אותנו, ולאיים עלינו שבן הערובה יאכל אותה אם לא נלך," ניחש
דרייק, "ולפיכך כדאי להישאר כאן. הוא כבר ימצא אותנו."
"יש לי רק שאלה אחת, דרייק," אמר אריק, "איך אתה יודע שמדובר
בבן אדם אחד ולא ביותר מזה?"
"זה די פשוט, לומר את האמת", אמר דרייק בחיוך, "החיילים בכניסה
נלחמו כאילו לולא הם, הבניין היה חסר הגנה. זוכר את החייל עם
האקדח? הוא לא היה מנסה להוריד אותי אם הוא לא היה יודע שאחריו
אין עוד כלום... והוא עוד קרא לי יהיר. אבל למרות הכל, עדיין
יש מישהו בבניין, אותו אחד שהצליח לגלות אותנו. כלומר, יש עוד
בן אדם אחד בלבד."
"פששש... וואו, זה היה מרשים... ובכל זאת, עדיף שאחד מאתנו ילך
לבדוק אם נשארו אנשים ערים בבניין."
"בסדר גמור," אמר דרייק, והחל לעלות במדרגות, "אני אלך."

דרייק עלה במדרגות הבניין, ועבר במסדרונות, קומה אחר קומה. הוא
לא היה יכול לתאר לעצמו מי היה יכול להרדים כך את כל האנשים
בבניין. קומה אחר קומה, חדר אחר חדר. איש איש, כולם משותקים.
מחוסרי הכרה. חסרי אונים. כשעלה, ניסה להרגיע עצמו עם החוקה של
שכירי החרב. אין לפגוע במי שלא ניסה לפגוע בך או איים עליך.
אין להקיז דם ממי שלא הקיז דם ממך. אין להרוג - דרייק בלע את
רוקו. הוא לא היה יכול לחשוב על מוות. הוא לעולם לא הרג איש.
לעולם לא. זה הפתיע אותו כשבחרו בו להיות שכיר עילית, למרות
שלא הרג איש מעולם. הוא ראה את המוות כאסון שאין שני לו, ואת
ההריגה כפשע בלתי נסלח. הוא לא אהב להשתמש באקדח. הוא לא אהב
להשתמש בנשק חד. הוא לא אהב לחשוב על כאב, סבל, מוות... ולמרות
זאת, הרגיש שהוא חייב. הוא אהב את העבודה שלו, ובו בזמן גם שנא
אותה. הוא הביט סביבו. חדר הבקרה. הוא פתח את הדלת, וים
הטלוויזיות מולו הציג לו תמונה שגרמה ללבו להחסיר פעימה.
"אריק!"

אריק ישב על מדרגות הלובי, משועמם. כולם ישנים, חשב, כולם
ישנים! מי יבוא לפה עכשיו? הוא הביט סביבו וסרק את החדר. שלושה
דלפקי קבלה, רצפה יפה ומעוטרת בסמל החברה, קירות, עמודי שיש,
מרפסת בקומה השניה הצופה אל הלובי... הוא הכיר את סגנון הבניה
הזה. הוא תמיד חשב שהוא מיושן מעט. בעודו חושב, נשמע קול צעדים
מלמעלה.
"דרייק, זה אתה?" שאל.
"החבר שלך נמצא למעלה", ענה לו קול עמוק, "קום, או שזה יהיה קל
מדי."
אריק זינק ממקומו. הוא הביט למעלה. על המרפסת עמדה דמות גבוהה
עם חליפה ומשקפי שמש, שאחזה בידה הימנית נערה צעירה קשורה
בחבלים, עם מה שנראה כקולר על צווארה. אריק שלף את האקדח. "אל
תחשוב על זה אפילו. קודם כל, אתה תפספס. שנית, אסור לך לירות
בי כל עוד לא תקפתי אותך או איימתי עליך בתקיפה. וחוץ מזה, אם
תירה בי, מזכירתו של המנהל תמות." אריק השיב לו מבט רגוע.
"הרשה לי לתקן אותך. תחילה, אני אף פעם לא מפספס. שנית, למקרה
שלא התעדכנת, סיכון חפים מפשע נחשב לאיום, ובקשר למזכירה - אתה
לא יכול להרוג אותה."
"הו, באמת?" חייך האדם בחליפה. "הקולר על צווארה מצויד בחודי
מתכת פנימיים. בלחיצת כפתור אני יכול לגרום לראשה להתגלגל על
רצפת הלובי." רעד עבר בגופו של אריק. רק מלדמיין מחזה זה כמעט
ונכנע.
"אם כך, רד למטה ותילחם כמו גבר, פחדן. או שאתה מתכוון להתחבא
מאחורי המזכירה עוד הרבה זמן." נראה שההתגרות עבדה, כיוון
שהאיש שמט את המזכירה, וקפץ אל הקומה מתחתיו.
"זכור, פרחח. רק תנסה להשתמש באקדח שלך והמזכירה היקרה תמות,
על מצפונך." אריק הכניס את האקדח לנרתיקו. הוא הכין עצמו לקרב.
האדם מולו זינק עליו והפיל אותו לרצפה. אריק לא נשאר חייב. הוא
התגלגל עם אויבו לצד, והתכונן למכת אגרוף. הוא זרק את ידו
קדימה, אך זו נחסמה על ידי ידו של האויב, שניצל את תדהמתו של
אריק כדי להתהפך בשנית ולהוריד מהלומה לראשו. אריק עיווה את
פניו בכאב. יריבו קם על רגליו, והניח עליו את רגלו הגדולה.
"נו, נו. זה כל מה שיש לך להציע? זה כל מה שאתה מסתיר מאחורי
האקדח העלוב שלך?" אריק השתעל. לכל הרוחות, חשב. הוא חזק...
יותר ממה שציפיתי... הוא לא היה חזק בקרב פנים מול פנים,
והעדיף להשתמש באקדח או בנשק הטלה כלשהו. לא היה לו נשק הטלה,
והוא לא היה יכול להשתמש באקדחו. הוא הביט על פניו של האדם.
"ומה עכשיו?" שאל, "אינך מתכוון לבעוט בי בעודי על הרצפה?"
"לא", אמר האדם, ונימת קולו השתנתה במעט. "אני נלחם בקרב הוגן.
ואם נאלצתי לאיים עליך כדי לפרוק אותך מנשקך, אתה רק מראה עד
כמה אופיים של שכירי החרב השתנה. אני אומר לך זאת כשכיר חרב
לשעבר." אריק צמצם את עיניו בכעס. "אך, מכיוון שאתה כל כך רוצה
את זה..." הוא הרים את רגלו, והתכונן להוריד אותה.
"עצור!" נשמעה צעקה מהקומה השניה, שם עמד דרייק, ואחז בידו את
מטהו, שזהר באור כחול בוהק. "אני אלחם בך."

האדם הגדול הוריד את רגלו על הרצפה בהפתעה. אריק זחל לקצה
החדר, התיישב והביט בדרייק. אתה תקוותנו היחידה, דרייק. אתה
בטח תדע איך לצאת מזה. דרייק קפץ אל קומת הלובי, והניף את המטה
שלו.
"דוסוהאר", אמר האדם, ונימת הערכה בקולו. "אחד מחמשת הנשקים
האגדיים של הקסיס. מי היה מאמין." דרייק חייך בסיפוק. הוא נאלץ
לעבור הרבה תלאות כדי להשיג את הנשק הזה, והן אכן השתלמו.
"למרבה הצער, נשק זה יאלץ לפגוש היום את אחד מארבעת אחיו
בקרב." הבעת הסיפוק על פני של דרייק הוחלפה בתדהמה. יריבו שלף
מנדנו חרב רחבה ושחורה, בעלת עיטורים אדומים שהזכירו מאוד את
העיטורים על דוסוהאר. החרב הייתה מוקפת בהילה שחורה של אנרגיה
כלשהי, שגרמה לדרייק להרגיש לא בנוח.
"הרשה לי להציג את עצמי. אני הוא ג'וזף, שכיר חרב לשעבר של
מחוז קוואסארי. החרב שאני מחזיק, למקרה שלא ידעת את זה קודם
לכן, נקראת איומורנה, הנשק האגדי של הדרום. אתה מוכן לקרב, אני
רואה."
"דרייק!" צעק אריק, "תיזהר! הוא יותר חזק ממה שאתה רגיל אליו!"
דרייק הביט על אריק, והנהן קלות בראשו.
"דרייק, הא... דרייק קאפר המפורסם, שכיר החרב האגדי מהקסיס...
נראה עד כמה אתה חזק", אמר ג'וזף בטון רגוע. ואז, כמו ביריית
פתיחה, החלו שני שכירי החרב לרוץ, זה לכיוון זה. הם הביטו זה
בעיניו של זה, והכו. הנשקים האחים התנגשו זה בזה, נשמע צליל של
מתכת פוגעת במתכת, ואריק היה בטוח שיוצא מהם גל של אנרגיה מסוג
מסוים. דרייק המשיך לנסות ולתקוף, אך ג'וזף חסם את מהלומותיו
במיומנות בעזרת חרבו. לאחר מכן גם ג'וזף ניסה לתקוף, אך ללא
הועיל. הקרב היה צמוד. הנשקים התנגשו שוב ושוב זה בזה, ושוב
ושוב נשמע אותו קול צורם של מתכת במתכת, כמו מין מנגינה
מונוטונית. לבסוף, ננעלו נשקיהם של הלוחמים זה בזה.
"אתה טוב..." התנשף דרייק. ידיו המיוזעות אוחזות בנשקו
בחוזקה.
"גם אתה לא רע בכלל," החזיר לו ג'וזף, "אבל עכשיו, הגיע הזמן
להפסיק עם המשחקים. איומורנה!" אופל הציף את החדר, כמו הבזק של
אור שחור. המראה היחיד אשר דרייק ראה היה את הכתובות האדומות
הנוצצות של החרב האגדית גדלות עד פי שניים מגודלן המקורי.
"נראה, דרייק, שאתה עוד לא שולט בעוצמתו המלאה של דוסוהאר, מטה
הצפון", אמר ג'וזף. החושך החל להתפוגג, והמראה שראה דרייק כמעט
גרם לו לשמוט את נשקו. נעילת הנשקים התפרקה. ג'וזף עמד כארבעה
מטרים ממנו, ובידו חרב גדולה, שחורה ומשוננת מכל צדדיה. ההילה
השחורה והמאיימת שהקיפה את איומורנה קודם לכן, איימה כעת לבלוע
את החדר באופל.
"לעזאזל..." ירק דרייק.
"אני נותן לכם הזדמנות ללכת עכשיו. עזבו את המקום, ואל תחזרו
אליו יותר." ג'וזף ידע שידו על העליונה, אך הוא לא רצה לקחת את
חייו של העומד מולו... להפך. הוא רצה להלחם בו עוד.
"אני לא הולך, ג'וזף. אני לא הולך עד שתשחרר את המזכירה ואת
המפעל", אמר דרייק.
ג'וזף הנהן והביט בדרייק. "כך חשבתי." הוא הניף את חרבו, והכה
באוויר מולו, בצעקה. להב של אפלה הלך והתקרב אל דרייק, מאיים
לקצור אותו ואת נשמתו. דרייק זינק לצד, אך זה היה מאוחר מדי.
חתך קטן אך כואב הופיע על זרועו השמאלית. דם החל לזרום ממנו.
דרייק לפת את זרועו השמאלית, ביד שעוד החזיקה את המטה הכחול.
הוא הרגיש איך מתוך החתך הקטן, בורח החוצה מתוכו כל כוחו. הוא
נפל על ברכיו. ג'וזף חזר על מהלכו. הפעם, דרייק לא ניסה לברוח.
הוא החזיק את מטהו בניצב ללהב האופל, קם על רגליו, והחל לרוץ,
הודף אותו אל קצהו השני של החדר. בכוחו האחרון, הוא הלם ביד
שאחזה בחרבו של ג'וזף, וזו עפה מידו על הרצפה, יחד עם המטה של
דרייק. ג'וזף הביט בחרב, הביט בדרייק שעמד מולו, וזינק עליו.
דרייק נפל לרצפה, ומעליו גהר ג'וזף, מחייך.
"אתה לוחם לא רע בכלל. הנשק שלך הצליח להגיע לתיקו עם שלי על
אף שהשתמשתי בכוחו המלא. אך הקרב עדיין לא נגמר." דרייק הביט
בחדר, וידע שזהו זה... פתאום צד את עינו מחזה שהאיר את הקרב
באור שונה לגמרי.
הוא נזכר באותו בוקר.
הוא נזכר בזרועו המדממת.
הוא הביט בג'וזף, ופעל.

כל אותו הזמן, ישב אנדרו בטרקלין חוליית העילית, וצפה
בטלוויזיה, מקווה לנוח קצת. לפתע צלצל הטלפון. הוא קם לענות,
והקול שבקע מן השפופרת גרם לעיניו המנומנמות להיפקח בהפתעה.

דרייק ידע שזו הדרך היחידה בה יוכל לצאת מקרב זה מנצח. הוא שלח
את ידו לכיסו בשקט, ושניה לאחר מכן נעץ את הסכין שקיבל מאנדרו
באותו בוקר בכתפו הימנית של ג'וזף. הוא השתמש בגורם ההפתעה כדי
לזרוק אותו ממנו אל קצה החדר, שם עמד מעליו.
"דרייק", אמר ג'וזף, "זה היה מהלך מלוכלך מאוד." הוא הושיט את
יד שמאל לכיסו, כשכאב תופת שטף אותו. הוא הוציא שלט רחוק.
"ברגע זה חרצת את גורלה של הנערה אותה ניסית להציל, בכך שהפרת
את כללי הקרב!" הוא לחץ על כפתור בשלט. נשמע קול של מתכת
נשלפת. אריק נשנק, אך דרייק חייך.
"אני חושבת שהיית קצת שאנן מדי, ג'וזף", אמרה המזכירה. היא
שלפה מכיסה אקדח וכיוונה אותו אל הבחור הגבוה בפינה. כך עשו גם
דרייק ואריק.
"את... השתחררת..." ג'וזף לא האמין, "את השתחררת מהקולר שלי!"
"לא, ג'וזף", היא אמרה, "השתחררתי רק מהכפיתות שלך. שים לב
היטב." דרייק הביט עליה לאחור. היא עדיין לבשה את הקולר, אך
היא הפכה אותו! קולר קוצני היה מונח סביב צווארה, והיא חייכה
בהנאה. "מוזר שלא חשבת על זה בעצמך."

מכוניתו של אריק נשאה כעת חמישה אנשים. דרייק ואריק, נדיה,
ג'וזף, שהיה קשור וישב מאחור, ומנהל תאגיד דינמו, שהיה מעולף.
לאחר היכרות קלה, החלו שכירי העילית לתחקר את הלוחם מקוואסארי.
משיחתם אתו, התברר שהתאגיד שבשבילו עבד נקרא תאגיד M. מעסיקתו,
העלמה מריה, העסיקה אותו בכפייה, כיוון שלא שילם לה חוב שהיה
צריך לשלם לה. לאחר שהתמנה לשומר ראשה, הוא גילה אצלה תאווה
לכוח ולכסף, ושהיא תעשה הכל כדי להשיג עוד מהם. למרות הכל,
מתוך דאגה לכבודו, הוא המשיך לעבוד בשבילה. לבסוף, הוא החל
לתכנן תכניות למרד.
"אתם מבינים, לא יכולתי להמשיך ולתת יד לביזיון הזה. אני חושב
שסבלתי די והותר. אני מוכן לתת כל מה שיש לי, ובלבד שאפסיק
לעבוד בשבילה. היא איומה."
"ובכן," הציע דרייק, "תוכל להסגיר את מקום מגוריה למשטרה."
"היא תמיד נמצאת במשרד שלה. הוא נמצא בקוואסארי. ארשום לכם את
הכתובת."
"מצוין," אמר אריק, שהתעסק עם הרדיו תוך כדי נסיעה, "נמסור את
הפרטים למשטרת קוואסארי."
"ומה אתה תעשה אחרי שתצא לחופשי?" שאלה נדיה.
"אני חושב שאשמש לכם כאיש קשר... אם אתם מסכימים, כמובן. יש לי
ניסיון בתחום."
"טוב, זה הוחלט. ברוך הבא לשורותינו, ג'וזף", אמר דרייק בשמחה,
אך אריק נראה מודאג.
"אתה בטוח שאפשר לסמוך עליו?" לחש לדרייק.
"כן", השיב, "אפשר. יש לו כבוד, והוא חשוב לו יותר מכל דבר
אחר."
לאחר שהורידו את ג'וזף בבית החולים העירוני, נסעו בחזרה למפקדה
עם נדיה ועם המנהל, שהספיק להתעורר והציג את עצמו בשם איאן
סטיין. התברר, שהוא ירש את החברה מאביו, ושהיה בסך הכל בן
עשרים! הם פתחו את דלת הטרקלין, ושם חיכה להם אנדרו, ומבט דואג
על פניו.
"טניה התקשרה, מרחוק. היא הודיעה שהיא לא חוזרת", הוא אמר,
וקולו רעד.

המשך יבוא...