בלילות הם יורים בי דרך חור המנעול שבדלת. כל הלילה הם יורים
בי צרור אחר צרור ללא הפוגה. הכדורים נתקעים לי בתוך הראש,
יוצאים דרך הצד השני ולבסוף מתפוצצים בתוך הקיר ונעלמים. וכך
שוב, כדור אחר כדור, חודר לי לתוך הראש, יוצא ולא משאיר אחריו
אפילו צלקת קטנה. הם אינם מוותרים, הם ממשיכים לירות במרץ ואני
כבר מתחילה להתרגז. אם לפחות היו יורים בי סתם ככה באמצע היום
זה לא היה מפריע לי. שימשיכו. בכיף. מי אני שאמנע מהם את
התענוג הזה. אבל עכשיו באמצע הלילה כשהדבר היחיד שאני רוצה
לעשות זה לישון היריות האלו נעשות ממש מעיקות.
 לבסוף אני מתעצבנת לגמרי. אני קמה מהמיטה ומפלסת את דרכי
בחשיכה לעבר הדלת. עכשיו אני חייבת למצוא את היורים שמעבר לחור
המנעול. אני פותחת את הדלת בבת אחת, מנסה להבהיל אותם, אבל הם
לא שם. אז אני מדליקה את האורות ומתחילה לחפש אותם בכל הבית.
אני יודעת שהם כבר ברחו, אבל אני לא מוותרת, ממשיכה להפוך כל
פינה בבית. באותו רגע אני יודעת שאני אעשה הכל כדי למצוא אותם.
וכשאני אמצא אותם אני אשאל אותם למה. למה הם כל-כך רוצים להרוג
אותי, ואחר-כך אומר להם גם שחבל להם על הזמן, כי הכדורים האלו,
אין להם שום סיכוי להרוג אותי.