אני לא אוכל להביט לך בעיניים.
אני אהיה עסוקה ברצפה, או אתמקד בנקודות חסרות חשיבות מאחוריך.
אמנע מיצירת קשר עין ישיר, כי אם רק תתפוס את מבטי, תדע שאני
משקרת.
אני אדקלם לך באופן מכאני את השורות עליהן התאמנתי שעות קודם
לכן מול המראה, בחדרי בו בילינו כמה רגעים טובים. זה יהיה כל
כך מושלם. אומר את כל אשר רציתי, ואפילו לא ציפית לכך.
אלמנט ההפתעה.
ואחרי שאסיים, אני אחוש הקלה עצומה. הו כן, זה מאחוריי. אני
סוף סוף אוכל להביט לך ישר בעיניים המדהימות האלה שלך, אבל רק
לרגע. אחרת, אני אסגיר את עצמי.
ואני אראה שלא טוב לך עם זה. לא טוב לך עם ההחלטה שלי. אתה לא
תבין מאיפה זה בא פתאום, הרי היה לנו כל כך טוב.
לא תיארת לעצמך מה מתחולל בנבכי נפשי החשוכה.
להכאיב.
כאב מתוק כל כך. כמו סכין חדה חותכת בבשר חי. הסיפוק עצום. אבל
רק לרגע.
כמה דמעות תצטרך הכרית לספוג. כמה דמעות...
אבל ככה יותר טוב. שליטה. הרגשת השליטה על גורלי היא טובה כל
כך. בחיים לא ארגיש טוב יותר, אפילו אם זה רק לכמה רגעים.
אתה תנסה לומר משהו, אבל יהיה לך קשה מדי לבחור את המילים, אז
רק תקום ותלך. ולמשך שארית חייך תצטער על כך שלא אמרת כלום,
שפשוט קמת והלכת. ללא נשיקת פרידה אפילו.
ואני לא אחשוב על זה יותר. כמה טוב שאני כל כך מוצלחת בהדחקה.
וכשיום אחד תזכר באותו הלילה שוב, אתה תנסה להתקשר אל המספר
הישן שלי, אבל הוא יהיה מנותק. אתה תחפש אותי בכל מקום, דרך
חברים, בספרי הטלפונים, במודעות בעיתונים.
ותמצא אותי.
תמצא אותי בסופו של דבר לאחר שנים, בפינה הימנית של עמוד
העיתון. בכתב כל כך קטן שכמעט ותפספס.
במדור מודעות האבל.