הוא יושב כפוף בכורסת העור שלו, ליד השולחן. על גופו גדול
הממדים הוא עוטה סוודר עבה. קר לו. הוא מתבונן בעצב על הנעשה
בעולם, בחוסר אונים. הוא כובש את פניו בתוך כפות ידיו ומלטף את
זקן התיש, הוא מנסה להיזכר בימים אחרים. טרם התרגל למצב החדש.

הטלפון מצלצל, ומיד קול חסר אנושיות נשמע. "בוס", מהסס הקול,
"יש פה מישהו שמבקש לדבר איתך". אין לו כוח לחזור עוד פעם על
אותו סיפור. "שייכנס", נכנע לבסוף. הדלת נפתחת ופנימה נכנס אדם
כבן 45. "אפשר לקבל הסברים בבקשה?" שואל האיש ובאמצע השאלה כבר
נצבט מהצינה השוררת במקום. הוא נועץ מבט בדמות הרוכנת מעל
השולחן שמולו. בעבר לא פנו אל הדמות ככה. הוא תמיד היה בעמדת
הכוח. לצד השני לא הייתה זכות לדבר או לייצג את עצמו. מעבר
לכך, הפחד המשתק וההבנה שאכן אותם אנשים הגיעו לאן שהגיעו,
מנעו מהם לשקול דו-שיח עם הבוס הגדול. האדם שנכנס מתחיל לגולל
את סיפורו. שמו אורי. הוא חי בחיפה עד גיל 25 ולאחר שהתחתן עבר
לטבריה. הוא נהרג לפני מספר ימים בתאונת דרכים. זו לא הייתה
אשמתו, הנהג שמשמאלו חתך אותו בפראות וכשאורי ניסה לסטות כדי
לא להתנגש, פגע ברכב אחר והתהפך. הוא נמצא בלימבו מאז. הוא חשב
הרבה והגיע למסקנה שמקומו בגיהנום.
"למה?" שאל השטן בשעמום מופגן. הוא כבר התרגל לשיחות האלה.
למעשה, זו הייתה ה-816 לאותו יום, וכך כל יום מאז המצב החדש.
"גנבתי בקבוק בירה כשהייתי בן 15 ולא הסכימו למכור לי, ואני לא
שומר כשרות, ובגדתי באשתי פעם אחת ו..." השטן החווה בידו
לעצירה. זה מה שהלימבו עושה לאנשים. הם משתגעים משעמום
ומתחילים להרהר באובססיביות עד שהאשמה אוכלת אותם מבפנים וגדלה
וגדלה עד שהם בטוחים שאין רעים מהם בהיסטוריה. פעמים רבות
אנשים שעשו הרבה פחות מאורי כבר משתוקקים להיכבל לאיזה גלגל אש
לנצח לאחר שעה וחצי בלבד בלימבו. במיוחד מודאגים האנשים
מהמצוות השונות. התנ"ך עשה את שלו.

אורי לא מחכה לתשובה. הוא עד כדי כך בטוח שמקומו בגיהנום לנצח.
לכן הוא מופתע כשבעל זבוב משיב. "אתה היית אמור להגיע אלינו
לזמן קצר. שנה-שנתיים, ואז לעבור למעלה. על מקרה כמו שלך לא
נותנים פה תפוסה של נצח, מה גם שזו הייתה אשתך בתחפושת כשיצאת
להשתכר עם החבר'ה ובגלל זה היא לא דיברה איתך אחר כך
שבועיים".

אבל אורי לא התרצה. "אז קדימה, תכניסו אותי, אני חושב שמגיע לי
להתחיל את העונש". לוציפר הניד ראשו באיטיות. "אי אפשר", כמעט
לחש. ואז התחיל להסביר. "אני לא יודע עד כמה שמת לב לזה -
העולם מידרדר. הציניות שלכם כבר פורצת כל גבול, ותאמין לי, אני
יודע - אני זה שהתחיל עם הציניות. לאנשים כבר לא אכפת מהדברים
הנכונים, התפיסה שלכם מעוותת. האלימות גואה, והבערות, וסדרי
העדיפויות ההפוכים שלכם... אל תחשוב שבגלל שאני השטן אז אני לא
יודע מה זה 'טוב'. אני לא יכול לשים את האצבע על מתי זה התחיל,
אבל זה כבר לא חדש. עד לפני כמה זמן הדאגה שלכם הייתה מה יהיה
עם הנוער. זאת אומרת עד שגם היא נעלמה כי כבר התייאשתם. מה
שקורה עכשיו זה שהדורות מתחילים להתחלף, ואותה שכבה שפעם הייתה
חסרת השפעה עומדת לנהל את העולם, והאותות כבר נראים בכל מקום.
זמרי המחאה שלכם, העיתונאים, אתם עצמכם, כולכם ניסיתם להזהיר,
לשווא. 'דור מזוין' אמר פעם זמר ישראלי, וכל כך אהבתי את
ההגדרה הקולעת. אם יורשה לי להוסיף - מקולקל. כשהשינוי התחיל -
יכלו בני האדם להתנגד לו, אבל הם לא חשו שיש כלפי מה להתנגד
עדיין. חוסר אכפתיות, חוסר סבלנות, חוסר סובלנות, זה רק עניין
של זמן עד שתהיה אנרכיה בכל מקום. אתם כבר לא רואים את עצמכם,
אם העולם של לפני 20 שנה היה מסתכל על העולם של היום, הוא היה
מזדעזע. אכן, דברים משונים אך בלתי נמנעים החלו להתרחש. ככל
שעברו השנים, הנוער הלך והרקיב יותר ויותר ובכל פעם התחיל
התהליך מוקדם יותר. פתאום הבעיה היא לא טרור ומלחמות. הבעיה
היא ילדים בני 14! תרשה לי לשאול אותך שאלה, אורי. לבנך הקט יש
סכין שהוא נושא עמו?" זו הייתה שאלה רטורית. השטן ידע שאורי
קנה לבנו את הסכין כשראה שאינו מראה מספיק קשיחות ויציבות
בעימותים עם בני גילו. אורי לא היה מעלה בדעתו לשקר לשטן, אך
הברנש שלפניו נראה כאילו התרכך. "לא", ענה לבסוף. אשמדאי ניגש
אל אורי בצעדים דרמטיים. אורי ראה בעיניו שהוא יודע את האמת
וחשב שהנה נמאס למלך השאול להרצות לו, ואורי שלנו יישלח בכל
רגע לאחת מאותן מלכודות עינויים שהנצרות סיפרה עליהן. להפתעתו,
השטן הניח יד גדולה וקרה על כתפו, הביט בעיניו, ואז השפיל את
מבטו, הניד בראשו לשלילה בלאות ופנה ממנו.

"אתה יודע למה קר פה, אורי?" שאל השטן. אורי, שנזכר במסע
לרוסיה בעקבות הקבוצה האהודה והבין עד כמה חם שם לעומת החדר בו
עמד בדקות האחרונות, השיב בשלילה. "ההוא שם למעלה ואני ,
כשראינו כמה המצב הידרדר", המשיך השטן, "התערבנו. תתפלא, אני
דווקא זה שהתערב על הגישה האופטימית. הוא יותר בעד להעניש אתכם
ולהראות לכם בדיוק מה מגיע לכם. העניין הוא שהתערבנו על משהו
באמת מטורף, לא חשבנו שאי פעם זה יקרה. מתישהו, כך האמנו,
ההתגלגלות המהירה שלכם למטה תיעצר. אבל היא לא נעצרה. אני לא
זוכר אם בסוף מה שגרם לזה הייתה עצם בחירתו של הכסיל ההוא,
פליט תוכנית הריאליטי, לראש ממשלת בריטניה, או שמא זו הייתה
ההחלטה לנסות את הקומוניזם בארה"ב אחרי מטח SMS שקבע זאת.
השורה התחתונה היא שהפסדתי. הבטחות צריך לקיים, ואנחנו אהבנו
את אחד הרעיונות שהעליתם שם למעלה. הגיהנום קפא".

אורי הוכה בתדהמה. אם היה עכשיו בין החיים, סביר להניח שהיה
מתעלף. השטן ממשיך רק אחרי כמה דקות, כשהוא בטוח שאורי איתו.
"אי אפשר כרגע להפעיל את הגיהנום", אומר כאילו מדובר בלונה
פארק ובחוץ שלג כבד עם ערפל. "יש שם רק קרח, ורוח מקפיאה. אלה
שאמורים לבלות שם עד עולם, משחקים ברגעים אלה ממש הוקי, כאילו
הם בגן עדן ומדובר ביום הזה בחודש. אז סגרתי את הדלתות. אין
כניסה לחדשים. אחרת התסכול היה אוכל אותי מבפנים. כולם עכשיו
בלימבו. הקפיאה הייתה רק לפני כמה חודשים אז הם לא נראים לך
הרבה. אם המצב יימשך כך, בקרוב לא יהיה שם מקום לנשום. אבל זה
בסדר, באיזשהו אופן. כלומר, החרטה שהצטברה בהם בינתיים שם,
משתווה לחלק ממה שחיכה להם פה".

נורת חשמל צצה מעל לראשו של אורי. אותו אדם פסיבי, שהדבר הכי
אקטיבי שעשה אי פעם מיוזמתו היה למחות כשהטיחו לו את האמת המרה
בפרצוף, חשב על רעיון שנראה לו פתרון הולם. "למה שלא תעלה
אליהם?" שאל בטון בוטח, גאה בעצמו, ומשוכנע כמו כל ישראלי טוב,
שהוא הראשון שחשב על זה. "לראות אותך בטח יהפוך אותם כמו
שצריך, מה מונע בעדך?" השטן חייך חיוך מריר והשתהה רגע לפני
שענה. "אתה לא הראשון שמציע את זה". חזהו של אורי פלט את
האוויר שניפח אותו באחת, והוא שוב נראה כמו מי שהקשיב לשטן
במספר הדקות האחרונות. השטן המשיך - "אין לי טעם לעשות את זה
כי לא היה ביני לבין המנהל שום הסדר שאם אני מצליח בכך, הכל שב
על כנו. אני לא צריך לכלות את מאמציי בדבר שכזה ולבסוף לשקוע
במרה שחורה. הפרוזק והווליום שאני לוקח כבר מתחילים להרגיש כמו
פלצבו, אני לא רוצה להגביר את המינון. באמת, אני לא חושב שיש
למי לפנות. האנשים החכמים, עם הראייה הנכונה וההבנה שעוד
יכולים להביא את השינוי, הם כל כך מעטים שאין יותר מעשרה מהם
בכל מדינה. אני חשבתי, לפני כמה עשורים, שאולי הגזמתי במה
שהפלתי עליכם, אבל נוכחתי לדעת שיש ביכולתכם לרצוח את תמימותכם
אף יותר. אני עוד תכננתי להשאיר את המצב כמו שהיה אז, אתם
הסתחררתם מהכוח של הטמטום שלכם והמטתם עליכם אסון אחד אחרי
השני. השחיתות שלכם, והשאיפה המסנוורת לכוח, לשליטה, לעליונות,
שיושגו בכל צורה ולו במידה הקטנה ביותר, והטלת האשמה אחד על
השני ועליי ועליו. אלו מביניכם שעוד קמו וזעקו, וקיוו לאוזן
קשבת, זכו לבוז וללגלוג. החומריות המבחילה שלכם, חוסר הפרגון
המשווע..." טלפון צלצל.

השטן סימן לאורי להמתין לרגע וענה. הוא דיבר פחות מדקה בארמית
ואז עבר ללטינית. לאורי זה נשמע כמו עברית מוזרה ואחר כך שפה
שהזכירה לו את הסדרה שבתו רואה בטלוויזיה, שאורי חשד שבאשמתה
ילדתו בת ה-15 יודעת יותר מדי על סקס בגילה. אבל היא לא הייתה
מקרה יוצא דופן. כך היו רובן.

"טוב, שינוי בתכניות, בוא למעלה", אמר השטן ועל פניו נסוכה
הבעה הססנית. הם יצאו מהדלת שמאחורי הטלוויזיה והלכו מרחק של
כ-30 מטרים עד שהגיעו למעלית. הם נכנסו פנימה והמעלית החלה
עולה מאליה, בלי שום לחיצת כפתור או הוראה בעל פה. כשהמעלית
עצרה פתח השטן את הדלת והציג את העולם שבחוץ - "ברוך הבא
לבודפשט, אורי", אמר ללא שמץ של חגיגיות, "בוא נתחיל". לאחר
מספר צעדים הצביע השטן על מישהו וביקש מאורי להסב את תשומת
לבו. אורי שרק והאדם קרב אליהם. כשאורי סיפר לפלוני באנגלית
רצוצה מה רצונם גיחך האיש וביקש הוכחה. השטן נזכר מיידית בעוד
מקרה היסטורי של חוסר אמונה והצורך הבסיסי של בני אדם בהוכחות.
הוא קיווה שיצליח במשימתו זו לפחות כפי שהצליח אותו אדם
מגמגם.

כדי להוכיח לשאנדור שאכן מלך השדים עומד מולו, החל השטן למנות
בהונגרית שוטפת את כל הדברים הרעים, האינסטינקטיביים כביכול,
שגרם לו לעשות במהלך השנים. צבע הבושה התפשט בפני ההונגרי
המסכן והוא הנהן במהירות במטרה להעביר את המסר שהאמין ואין לו
צורך בהוכחות נוספות. שאנדור נשאר מרותק, ואורי תפס אדם נוסף.
לאט לאט התאספו סביבם אנשים שהשטן לא נזקק לזמן רב כדי לקבל את
תשומת לבם המלאה. כשהפכה החבורה לגדולה מספיק התחיל השטן שוב
להרחיב על ייעודו הנוכחי על פני האדמה, אבל בדיוק אז בחורה יפה
וחטובה עם מכנסיים הדוקים ושיער יפה המדיף ריח נעים וחזק, עברה
ליד החבורה. מבטיהם של הנוכחים ננעלו עליה ואלה שלא החלו לעקוב
אחריה מיד, התנתקו מהחיזיון המוזר לו היו עדים עד אותו רגע
וחזרו לחייהם הרגילים. השטן התיישב על הרצפה ומולל בידו בדל
סיגריה זולה. "ככה אתה מתייאש?" האיץ בו אורי, והשטן אפילו לא
הרים מבטו. הוא קם במהירות והלך לכיוון מערב. מכונית גדולה,
ישנה ומאובקת שעמדה בקרן הרחוב חיכתה להם. הנהג היה אדם שחזותו
לא הייתה מיוחדת במינה. המכונית האיצה עוד ועוד עד שאורי
התעלף. כשקם היו בספרד. הם הגיעו לאירוע המוני באיזשהו פארק.
המוני צעירים התאספו במקום כדי לחזות במשחקים טיפשיים על במה,
אותם הנחה אדם שמתקרב לגיל ה-40 שנתקע בגיל ההתבגרות. פרסים
חסרי ערך חולקו למשתתפים וההתלהבות הייתה רבה. כל ההפקה הזאת
שודרה באיזה ערוץ ריקני בשידור ישיר. השטן ואורי עלו על הבמה
וכשהשטן סיפר על משימתו, שוב דרש האספסוף הוכחה. בין רגע הפך
עורו של השטן לאדום, הקרניים צצו מראשו וממדיו, שגם כך היו לא
קטנים, נראו אף גדולים יותר לאחר שפרסות החליפו את כפות רגליו.
הפעם ההשתאות הייתה גדולה יותר ובמשך כמה דקות הם האזינו לו
בשקיקה. אורי חשב שהשינוי מתחיל. אז מכונית נעצרה בקרבת הבמה
וממנה יצאו חברי להקה שהוציאה דיסק חדש ובאו להופיע באירוע.
המצלמות הופנו אליהם והקהל התלהב. השטן כבר לא היה שם
מבחינתם.

"אוקיי, ניסיון אחרון", רטן השטן והלך לכיוון המכונית אחרי
שיצאו ממחנק ההמון. "למה אחרון? לא הולך לנו כל כך טוב
בינתיים", השיב אורי. "זה מה שהקציבו לנו. שלושה ניסיונות הם
מספיק בשביל שהשטן ישכנע את העולם לשנות דרכיו", הוסיף לוציפר,
"עכשיו לארה"ב". כשאורי קם משנתו הם היו מאחורי ביתן גדול.
בסביבתם נשמעה המולה המורכבת ממלמולים, אך אורי לא ראה איש.
כשנכנסו לביתן הבין שמדובר במסיבת עיתונאים גדולה ושהוא פוגש
את נשיא המעצמה הגדולה בעולם באותו יום עם נשיא העולם שמתחת.
כשנכנסו כל המצלמות הופנו אליהם, תקתוק הפלאשים לא פסק ואז שרר
שקט מוחלט בחדר. השטן, שנראה ברגעים אלה בדיוק כמו בסיפורים
ובסרטים, גרם לעיתונאים ההיפראקטיביים להירגע. הוא סיפר על
מטרתו, על המצב בעולם ועל השינוי שצריך לבוא. כולם ישבו קשובים
ובלעו את מילותיו מלאות התחינה. החשיפה העולמית הזו היא בדיוק
מה שהם צריכים. נשיא ארה"ב, שנראה די משועמם במשך כל הזמן,
הרים בשאננות את המיקרופון ששכב בקרבתו והחליט להחזיר את
הפוקוס אליו. בכוונתו, כך סיפר, לפצוח במלחמה נוספת. כל
המצלמות חזרו לנושא הערב וגשם של שאלות החל לטפטף עד שהפך
למבול.

הפעם השטן בעצמו נהג. שמי הערב התכלכלים לא העידו על שום גורל
שנחרץ לעולם. הכל נראה כרגיל. שום סימן בשום מקום לכך שהשטן
נכשל כרגע בפעם השלישית בניסיונו להוכיח את האנושות. הכביש
התפתל אנה ואנה ושני הגברים לא החליפו מילה ביניהם. להקה של
ציפורים שמנות במיוחד חגה מעליהם ולאורי נדמה לרגע שהשטן סינן
מבין שיניו משהו בסגנון  'שיט'. הם המשיכו לנסוע בכבישים
הריקים שבדרכם, הרדיו בקושי גובר על שאון הגלגלים החורכים את
האספלט. פתאום אחת הציפורים המוזרות החלה צוללת לעברם. היא
התקרבה כל כך מהר שהם לא הספיקו לחמוק ממנה. השמשה הקדמית
נשברה והיצור נחת על המושב האחורי. כשעצרה המכונית בחריקת
בלמים מיהר אורי להסתכל על היצור. לשטן לא היה צורך בכך. הוא
ידע שהוא הפסיד בעוד התערבות ושמה שהתרסק באותו רגע לתוך הרכב
בו נסעו, היה חזיר מעופף.





יוני (מאי) 2005