לקלריסה יש כשרון מיוחד לבנות ארמונות בחול. היא יכולה לשבת על
החול החם למשך שעות ולפסל בו באצבעותיה העדינות.
לקלריסה יש עיניים בצבע ירוק-זית, שהופכות לירוק בהיר מאד
בשמש. לפעמים כשהשמש ממש מסנוורת, הירוק הזה כמעט שקוף וטיפות
שקופות - נוצצות נוטפות ממנו על הארמונות שלה ומעצבות אותם,
מוסיפות להם את הטאץ' הייחודי שיש רק לארמונות שקלריסה בונה.
הפעם הראשונה שקלריסה זוכרת את עצמה בים הייתה כאשר היא הייתה
בת שלוש. היא פיזזה על החוף בתחתונים ורדרדים וכובע מצחייה
צהוב, השפריצה מים לכל עבר ברגליה הקטנטנות וצחקה צחוק כל-כך
אמיתי, כל-כך ילדותי ומשחורר עד שכל מי שבא לחוף באותו יום לא
יכול היה להתיק את עיניו מהילדה המנומשת עם העיניים
הירוקות-שקופות-מנצנצות כמו יהלומים קטנים.
כשהגיע ה"ארטיק", כפי שקלריסה נהגה לקרוא לו, אמה קנתה לה
ארטיק שוקו-בננה שכמובן נזל על זרועותיה, אבל זה לא הפריע לה
במיוחד. אחר כך הושיבו אותה הוריה על החול ובנו איתה ארמון
קטן, ישראלי ולא מורכב במיוחד. קלרה נדלקה על הרעיון ומאז נהגה
לבנות ארמון חול בכל פעם שהייתה בים.

קלריסה גרה קרוב לים, בבית קטן עם חלון שממנו נכנסת לבית בריזה
עם ריח של ים ומלטפת את הרהיטים, את המטבח והמיטה. בחורף החלון
סגור וקלריסה מתכרבלת במיטה עם החבר שלה וחושבת על טיפות המים
הדוקרות שמצטרפות אל הים. כמה שהיא רוצה להיות איתן...
דקל מנשק את קלריסה בצוואר, בשקע הכתף ובעורף, מצמרר אותה והיא
עוצמת עיניים ומנסה שלא להתמכר אליו. מותר לה להיות מכורה לדבר
אחד בלבד.

כשקלריסה הייתה בת 16, היא אהבה באמת בפעם הראשונה. אותה פעם
גם שברה לה את הלב. ביום של הפרידה, היא הלכה לבדה לים
והתיישבה על החול, סופגת אליה חמימות אמיתית, כזו שרק הטבע
יכול להעניק, כזו שלא דורשת דבר בחזרה.
היא מילאה דלי אחד בחול ואחד במים ובנתה צורה ראשונית, מערבבת
אותם ומפסלת נטיפים בקצות אצבעותיה, יוצרת צורות עדינות
ומדויקות להפליא.
היא איבדה כל תחושת זמן ורק הוסיפה נפח ורגש לארמון שלה, חופרת
תעלות בחול, נזכרת את האושר שבידיים הנפגשות מתחת לחולות. אצבע
לאצבע, מגע ראשון אחרי חפירה ארוכה. היא הזרימה מים בתעלות
שסבבו את הארמון, במזרקה שבגן והשקתה את צמחיית החול שלה, כל
זאת בעדינות ודקדקנות מפליאה.
כשסיימה את מלאכתה, לאחר מספר שעות, עצמה את עיניה והרגישה את
לחייה בוערות מהשמש, את כתפיה החשופות שרופות ושפתיה היבשות
ופשוט צחקקה. צחוק ילדותי ומתקתק, מהול בדמעות טהורות והתרפקה
על הארמון שלה, נותנת לדמיון לסחוף אותה אל תוכו ולסייר בנבכי
המסדרונות, בחדרים המפוארים והגנים היפהפיים.

קלריסה חושבת ששקט בא בצורת ארמונות חול. היא חושבת שזה דימוי
מושלם וגם ככה כל החיים שלה טובעים בדימויים. ארמונות החול,
היא אומרת, כל-כך יפים ופשוטים, אך הדבר הכי קטן יכול לפרק
אותם. עבודה של שעות יכולה להיהרס על ידי משב רוח חזק מדיי, גל
גבוה או רגל של תינוק. וכך גם השקט, כל דבר יכול להפר אותו.

אתמול קלריסה והחבר שלה הלכו יחד לים. החוף היה מלא באנשים,
המון רעש מסביב. תלמידים שרק לפני שבוע יצאו לחופש הגדול,
משפחות ותיירים, כמה חיילים ששוכחים מהמדים לכמה שעות. קלריסה
לא חיילת כבר שנתיים ועדיין מרגישה לפעמים במדים, כשהיא מסתכלת
לעצמה בעיניים.
המגבות נפרשו על החול החמים וקול הגלים מילא את קלריסה ברעש
פנימי נהדר והתרגשות. בזמן שדקל מרח את גבה בקרם הגנה, קצת
מעסה וקצת משתובב, היא קלטה בזווית עינה ילדה קטנה, ממלאת
דליים במים וחול ואז מרוקנת אותם, לגוש אחד גדול של בוץ.
היא חייכה לעצמה וקרצה לים. כאשר הילדה הבחינה בקלריסה, כמו כל
שאר האנשים בחוף, היא סימנה לה באצבעה לגשת. קלריסה קמה, מילאה
את ידיה בבוץ מן הים והתיישבה ליד הילדה.
"רוצה לבנות איתי ארמון חול?" שאלה הילדה וקלריסה הייתה
מאושרת.

קלריסה אומרת שילדים הם סמל לתמימות וכך גם ארמונות חול.
ילדים הם היופי של החברה שלנו וארמונות הם היופי של הים. הים
יוצר את החול ואת המים באהבה, הוא רוצה שהטיפות והחול יתחברו
לאינסוף, אבל אז אנשים באים ודורכים על החול, מתרחצים במים
והורסים את הטוהר שיצר הים. כמו הים, האדם יוצר את הילדים
באהבה ורוצה שיישארו טהורים לנצח. הוא מנסה לשמור עליהם
מהמציאות, אבל תמיד יבואו אנשים שידרכו עליהם, תמיד יהיו
אלימות ורוע והחשיפה אליהם תבוא במוקדם או במאוחר.

בסופשבוע הראשון שקלריסה חזרה הביתה מהטירונות, היא ישר הורידה
את המדים ואת הנשק שהיא כל-כך שנאה ורצה לים, נותנת לחבלות שעל
גופה להיעלם ולחתכים שבכפות רגליה להתמלא בחול מבורך, מקלף
מעליה את כל הכאב כמו סבון פילינג מפנק.
היא פיזרה את שיערה ונשכבה על החול הרך, גלים-גלים בכפות רגליה
וסוף כל סוף, הרגישה את האושר האמיתי שאבד לה.
היא טפטפה טיפות בוץ מושלמות על החול, מפסלת ארמון קטנטן אך
מושקע ושוב השקט ושוב התמימות ופנטזיות על חיים שלא היו ולא
יהיו לה, על הילדים של הים וכמה שהייתה רוצה להיות גרגר חול,
מפוסל בארמונה שלה. הו, כמה רצתה רק להיות חלק מהנצחיות הטהורה
הזו. לא בולטת ולא משנה לאף אחד. האהבה של הים.

כאשר קלריסה הייתה בת תשע דניאל, החבר הכי טוב שלה, מת. הוא
היה חולה במחלה שקלריסה לא זוכרת את שמה ולא רוצה לזכור.
בשבועות האחרונים לחייו, דניאל החסיר הרבה ימי לימודים והירידה
במצבו הבריאותי הייתה ידועה לכולם. קלריסה האמינה שעם קצת
אמונה והרבה חיוכים, הכל יכול לעבור. שבוע לפני שדניאל עזב
אותה, לקחה אותו קלריסה לים. היא הושיבה אותו על החול ומילאה
בשבילו דליים בחול ומים. הוא היה חלש מכדי לעשות זאת בעצמו.
הם ישבו שם במשך שעות ובנו ובנו ובנו עד שדניאל כבר היה חיוור
לחלוטין והתקשה לנשום. קלריסה הורתה לו לעצום את העיניים וללטף
בעדינות את חומת הארמון,
"פעם, לפני שנים רבות..." היא החלה וסחפה אותו לחלום הכי מאושר
שלו.

לפעמים קלריסה צוחקת ואז כל החדר מאיר בגוון ירקרק-שקוף. אנשים
קונים את ההצגה שלה ומאמינים שהצחוק הזה בא מהלב. הדבר היחיד
שבאמת בא לקלריסה מהלב, הוא ארמונות החול שלה. הלב שלה שמור
שם, בתוך כדור בדולח שנמצא בחדר פנימי בקומה השלישית, בסוף
המסדרון. לפני כמה שנים קלריסה הלכה לטיול בארמון שלה, חצתה את
הגנים בריצה קלילה ועלתה היישר לקומה השלישית. היא עברה את
המסדרון הארוך, מכבה כמה נרות ועששיות בדרך ונכנסה לחדר האחרון
משמאל. היא הוציאה ספר מכוננית הספרים וזו זזה ואפשרה לה כניסה
לחדר פנימי, אפל ומאובק. ושם, בכדור הבדולח הירקרק-שקוף-מנצנץ,
הפקידה קלריסה את לבה, דמעה קטנה ושקופה מלווה אותו.
קלריסה חוזרת לבקר את הלב שלה כשהיא באה לים ובונה לעצמה את
הדרך אליו.

קלריסה יודעת שהלב שלה שמור שם ושהיא היחידה שיודעת להגיע
אליו, חוץ מדניאל, אבל הוא מת וכנראה היא אשמה בזה ולכן זה
חייב להיות סוד.
קלריסה יושבת על החול החם ובונה שבילים ארוכים שבהם רק היא
תעבור.