[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פנדורה פארי
/
מכתב לעדי מאנגליה

ורציתי לספר לך שדווקא טוב שם, שאנשים נחמדים, לא כמו שאתה
תמיד אומר. פותחים דלתות, מתנהגים בנימוס, לפעמים אני אפילו
שומעת תודה וסליחה פה ושם.
אבל בכל זאת משהו. משהו לא נותן לי להרגע. אולי זה כי אני
יודעת שאם היית פה היית כבר מוצא מה לא בסדר. כאילו אני מרגישה
שבכל רגע תיכנס ותאמר לי: פנדי שלי, איך לא שמת לב שהצנרת פה
דפוקה לגמרי? ואני אהנהן ותעביר יד על הפוני שלי שכבר צמח
בינתיים ואם תהיה באמת במצב רוח טוב גם תתן לי נשיקה קטנה על
הבטן, ליד הפופיק. ודווקא העובדה שאני לא מוצאת את זה, אני
יודעת שאני אכשל.
תומס הבטיח שתוך יום יומיים הוא ימצא עבודה ואז נעבור לגור
במקום יותר סימפטי.
שאני לא ארגיש לבד, אתה מכיר את תומס. הוא אפילו סידר לי עבודה
זמנית כזאת, לעזור לאחת הגננות בשכונה שלו, רק שהיא מאד מקפידה
לקרוא לזה PRE-SCHOOL ולא KINDERGARDEN, אתה יודע איך זה כאן.
ובכל זאת, אני שואלת את עצמי: אם בגילי המופלג אני עובדת
בעבודה של ילדות בנות 16 כנראה לא השגתי יותר מדי בחיים,
נכון?
אבל מה אני מתלוננת? בסך הכל מוניקה, האשה שמנהלת את הגן, נורא
נחמדה ומבינה. היא אמרה לי שגם היא היתה בדיוק באותו מצב כשהיא
עלתה מפולין. אחרי הכל החברה המנוכרת של אנגליה לא הכי קלה
לקליטה. היא אשה די משעשעת. לא חמה יותר מדי אבל דווקא בגלל זה
יש לה יציאות די מצחיקות. היא מסוג האנשים האלה שתשאל אותך אם
בישראל יש גמלים. או בהתאם למצב, כנסיון להראות תחכום רב, תדבר
על הגדר.
אני שונאת אנשים שחושבים שהם יודעים הכל. אני עוד יותר שונאת
אנשים שחושבים שהם יודעים הכל כי הם כבר עברו את זה. אבל
במוניקה בכל זאת יש משהו אחר, כמו האמא הפולניה שכבר יש לי. מה
אני אגיד לך, מזל שיש לי את תומס, באמת שלא הייתי מסתדרת
בלעדיו.
למוניקה יש שתי ילדות משלה, אבל הן כבר גדולות. הגדולה ביותר,
"הילדה", חזרה לפולין עם סטודנט שהיא פגשה דווקא כאן. המשפחה
הזו היא ממש עירוב תרבויות. אין לי זכות לבקר את מוניקה בסך
הכל, אחרי הכל, היא רוצה בטובתי, נכון? ובערים גדולות צריך
להגיד תודה שמישהו בכלל משתין בכיוון שלך, גם אם זו גננת
פולניה שחושבת שהיא יודעת הכל על הכל ובעיקר על לגדל ילדים.
איך תומס תקע אותי איתה.
עדי, לפעמים באמצע הלילה, כשהכל שקט בחוץ, באמת שקט, לא צרחות
של אנשים חוגגים או של עמוד חשמל מזמזם, אני מצליחה באמת
להיזכר. אני יודעת שרוב האנשים שומעים אותך ומצפצפים. כלומר,
אף פעם לא באמת מקשיבים. אני יודעת איך זה מרגיש שהעיניים שלך
נשארות פתוחות בלילה רק כי אתה פוחד לסגור כי הן כל כך צורבות
כי בכית יותר מדי. אני מכירה את היאוש הזה בלדעת שזו לא הפעם
הראשונה שאתה מרגיש ככה ובהחלט לא תהיה האחרונה. אני יודעת כי
בכל הלילות הצורמים האלה אני חושבת עליך. ונזכרת.
יש כל כך הרבה דרכים פאתטיות להיזכר באדם שאתה אוהב, כל כך
הרבה דרכים רגשניות ומשתפכות שאפשר להקיא. אבל רק בלילה אתה
מבין שבאמת רוב האנשים שומעים אותך ומצפצפים. מצפצפים, מעבירים
דף, מצלצלים למישהו אחר. כי נמאס להם לשמוע "אני מתגעגעת".
ואני יודעת שהוידוי בקשר לרגשות שלי צריך לבוא בסוף. קודם
עובדות, אני אומרת לעצמי. קודם מסבירים סיטואציה. איך תומס
חיפש איתי את הדירה. ומוניקה שניסתה להכיר לי את העו"ד ההוא
בלילה הכי ארוך שהיה לי שנים. אני יודעת. אבל לא מסוגלת להתחיל
לכתוב לך באופן גרפי. ניסיתי, ראית שניסיתי. עדי תטוס אלי,
תהיה איתי, תחבק אותי בכפית, אני אתן לך לעשות לי מה שתרצה כמה
שתרצה, תטוס אלי, תחבק אותי, תשכיח שאני כולי מלאה ריקנות.
תשכיח.

בלילה הראשון שלי באנגליה הייתי כמו שיכורה. נגררת מסינוור אור
אחד לסינוור אור שני. אפילו מברשת שיניים לא ארזתי, שלא לדבר
על פלאפון. מילים ארוכות כל כך השתלבו לי בראש עם שירים שאתה
תמיד שר סתם כי כולם שרים. כמו ישראלית אמיתית הגעתי לתחנת
אוטובוס שכבר לא באמת קלטה נוסעים בשעה הזו של הלילה. זה היה
אחרי שנהגי מונית צמאי דם חיכו לי מחוץ לשדה התעופה. שמעתי
אותם רק כרגע. הכל היה מטושטש כל כך אבל עוד לא בכיתי, כלומר
עדיין לא. הייתה לי מזוודה אחת חומה. זאת של אמא שלי. לקחתי
אותה בלי אפילו לחשוב אם היא צריכה אותה. אני כמעט אף פעם לא
טסתי לחו"ל. מצד שני גם לא אמא, יכולתי להזמין אותה איתי, לא
הייתה מזיקה לה חופשה, לא היה מזיק לה שקט. מצד שלישי גם לי
לא.
אני מניחה שהראש שלי היה מתעסק בעניין החבוט שלי עוד קצת אם
הוא לא היה חבוט גם ככה. כל כך כאב לי הראש. אני יודעת שאני
אומרת את זה הרבה, בעיקר כשעצוב לי. מנסה להעביר כאבים נפשיים
לכאבים פיזיים רק כדי שתבוא ותנשק אותי על המצח, כמו כל ילדה
שרוצה פינוק ותגיד "אני כאן, ואני אוהב מכל הלב, ואפילו אם
תזרקי עליי חפצים כי כל כך רע לך, אני אשאר איתך כי רק אותך
אני אוהב, אני אוהב אותך". אבל כאן היה מדובר באחד אמיתי, לא
רק כי היה רע נפשית, בטוח שאתה משער למה. אלא כאב ראש חזק
מזמזם כזה שלא נותן לך לחשוב כבר ממה התחיל הכאב כי רק לחשוב
על זה, זה כואב.
אז התיישבתי בתחנה, מדמיינת את עצמי מדרדרת להומלסות, לזנות,
למה לא. גם כשסוף כל סוף עשיתי משהו נועז הוא לא יצא כזה נועז
אחרי הכל כי "תראו אותי, אני אמות פה". אני אמות פה בתחנת
אוטובוס מזדיינת. ואפילו לא אכפת לי. לא אכפת לי כי עדי לא
פה.
אל תיקח יותר מדי קרדיט, כן? אני הרי דכאונית.
הפנסים הגבוהים נראו  לי כמו ירח. ירח ששר לי שיר ערש לישון.
וככה העברתי את הלילה הראשון שלי באנגליה, ישנה כמו מהגרת בארץ
המובטחת. רדופה שדים וחסרת מוטיבציה, לא רגילה שאין אף אחד פה
שיעשה את הכל בשבילי.

שבועיים אחר כך הכרתי את לירז. היא אחת מהסנוביות של הבוהמים
החדשים, אלו שמתנהגים כאלו לא אכפת להם מכלום אבל הם בעצם מלאי
רגש בקשר לזולת האטום. היא באמת הדהימה אותי. אנשים כאלה אתה
לא מצליח להחליט עם מה הם מנגבים את התחת - נייר זכוכית או עלי
דפנה. היה לה שיער שחור צבוע עם שוונצים שיוצאים לה מהקוקו
הנצחי ומשקפיים אדומות סטייל מתוחכמת. היא לא הצילה אותי מחיי
הרחוב ומהסטטיות האנטיפטית שלי. לא ולא. אבל היא כן הצליחה
להוציא אותי מהבהייה המעורפלת בצללים של אנשים ולהרים עיניים,
אתה מבין? לירז, לשעבר ארץ ישראלית גאה, עשתה סרטון קצר אך
מרגש לאוניברסיטה שלה על חיי הרחוב המרתקים בלונדון. אם אי פעם
זה יגיע לערוץ שמונה תודיע לי. אני אמנם כבר לא הייתי במלוא
המשמעות של המילה ברחוב, הצלחתי להרים את עצמי ללשכור חדר
במלון. לא שלא היה לי את הכסף גם קודם, האמת, פשוט נפשית כרגיל
הפסיכוטית לא הצליחה לגרד את עצמה מהרצפה, הפסיכוטית לא אכלה
כמעט כלום במשך ארבעה ימים. בלי נסיון רב מדי לגרום לך להרגיש
רע עם עצמך, הפסיכוטית לא רצתה שתרחם עליה, לא ולא, הפסיכוטית
הבינה שהיא חייבת להכניס משהו לפה , והיא אפילו לא עשתה את זה
בשביל עצמה. כמה בנאלי. בכל מקרה העובדה שהיה לי איפה לישון
לשם שינוי לא אומרת שהייתי בחדר. לא יכולתי להיות שם. שמיכות
חומות עבות, וילונות מלאים אבק והסגירות המחניקה. אז כשלירז
דיברה לראשונה איתי, כשאני חיוורת מדי לגילי ולמצבי, אני בטוחה
בהחלט שהיא חשבה שזו הומלסית לתפארת מדינת אנגליה. לצערה הרב.
לצערה הרב.
הומלסים אוהבים את לירז בגלל הרוח הלוחמת שלה. אני תיעבתי אותה
מהרגע הראשון, ראיתי אותה מסוג האנשים שלכאורה בעדך ותמיד שם
כדי להוביל אותך למלחמה, לגרוף מזה כמה גרושים, אבל כשהיא תקבל
את פרס האוסקר שלה, או איזה פרס שלא אמורים לקבל על השטויות
האלה, היא תשכח הכל. היא תשכח גם אותי.
כשהיא ניגשה אלי, היא החזיקה מיקרופון קטן כזה שמחובר למצלמה.
ידיד שלה, שלבש כולו לבן, החזיק את המצלמה, יכלו רק לראות את
השיער שלו מאחורה צבוע בגוונים שונים ומשונים ומועמד. צעיר
אנגלי טיפוסי, חושב שהוא מורד, רק שכח שהוא במקום הממש לא נכון
למרוד. הערס הטיפוסי היה צוחק עליו שעות.
היא תחבה לי את המיקרופון לפנים, חצי מתביישת, שואלת באנגלית
מקולקלת חתרנית מה דעתי מצב ההומלסים באנגליה. אוי, כזאת
ישראלית.
היא כל כך עצבנה אותי. אולי כי היא כל כך הזכירה לי את עצמי.
הגאוותנות המזויפת, רדיפת הצדק חסרת המטרות, והחשיבה, החשיבה
שהיא כל כך יותר טובה מכולם.
בהתחלה לא הגבתי, יכולתי לשחק אותה מסוממת, יכולתי גם לא
להגיב, להפחיד אותה להמשיך לבהות ברצפה ובאורות המרצדים. אבל
משהו בחוצפה של אישה שטוענת שאכפת לה ואז באה ומטרידה כל כך
קומם אותי.
הפניתי את הראש לאט אליה, יכולתי לראות את ההשתקפות במצלמה,
השער שגדל פרא, והכובע הכחול הגדול שלי (זה שקניתי במבצע
כשנסענו). הזזתי את הגבות טיפה.
"אני יכולה לספר לך", אמרתי, "אבל למה לי?"
היא הסתכלה על הידיד הזה שלה, ישר בטוחה שאני רוצה כסף. כי זה
מה שהומלסים רוצים, כסף. רק שתדעו יש סיבה למה הומלס זה לא
מילה נרדפת לקבצן. ההומלסים הם נפלטי מסגרת. הם כמוך וכמוני
וזה מה שכל כך מפחיד אותנו בהם. הם נופלים בדיוק כמו שאנחנו
יכולים ליפול. יש סיבה למה לא תרגמו את המילה הומלס לעברית, כי
אף אחד לא רצה לחשוב על זה. את רוב זה אמרתי ללירז. חצי בעברית
חצי באנגלית, מזל שנפלתי על ישראלית. נדמה לי שזה העלה לה את
הרחמים הטבעיים או שהיא סתם הבינה שיש סיפור מרגש להוציא ממני.
אחד כזה שהפרופסור שלה באוניברסיטה מאד יעריך.
אבל בסך הכל מה היה לי להפסיד, בסוף של דבר יצא לי טוב. כסף
בסך הכל לא היה לי הרבה. אמנם הוא עוד לא התחיל לנזול אבל אם
האשה הזו הייתה מוכנה לשלם לי רק כדי לדבר על כמה שרע לי, מה
שאני גם ככה חושבת כל הזמן, מה שהרחיק את כולם ממני, מה אכפת
לי?
לא יודעת מאיפה זה נפל עליי, עדי, אבל באמת שכמעט סיפרתי לה
הכל. ידעתי לצנזר את עצמי, יש דברים שאפילו לא הסכמתי להודות
בעצמי.
היא הבינה איזו שבורת לב אני. היא הבינה שאני מישראל. והכי
חשוב - היא הבינה שאני לא הומלסית רגילה, דבר שאפילו העלה את
סף הריגוש שלה.
מה אמרתי לך. סיפור קורע לב היא קיבלה. וזהו. איפה המטרות
הנעלות עכשיו?
אין טעם להאריך מילים בתקופה שאני קוראת לה "תקופת האבל". אלו
מראות שתייה שיש לכולנו. אני בטוחה שאתה יודע איך הרגשתי בקשר
להכל. אני מקווה שזה השאיר אותך ער לפחות כמה לילות שינה. זה
הרג אותי דווקא בימים האלה כי לא רציתי, אתה מבין, לא רציתי
שתראה אותי שוב כיצור תלותי שבוכה עכשיו ורע לו. לא רציתי
שיכאב לך רק כי אני כל כך חלשה. ופתאום רק רציתי שתדע שאני
בסדר, גם אם זה בכלל לא נכון. שתחשוב שאני מסוגלת להתמודד עם
הכל בלעדייך. בלי בושה.

אני לא זוכרת בדיוק מתי לירז חזרה לתמונה, אבל עבר פחות מחודש.
הרצון שלי להסתדר בעיר הזו התחיל לגדול. לפחות מבחינה חיצונית
רציתי לחזור לחיות. פנימית עוד לא יכולתי. ישבתי על ספסל,
מסתכלת על ילדה קטנה מושלמת ובלונדינית בפארק. היה לה פוני,
נחיריים גדולים כאלה, מבנה פנים מאד מסוים, מאד חד, והשמלה שלה
כל הזמן עלתה למעלה כשהיא שיחקה, אבל אף אחד לא האשים אותה
בהתערטלות. לסוהרת שלה, או במילים אנגליות יפות הבייביסיטר
שלה, קראה מיסאס דרוז. זקנה בלה עם שיער חצי בלונדיני חצי לבן
שכל שנייה רק הסתכלה על השעון. שמחתי פתאום על הקרבה שיש
בישראל, שרותי המורה שלי הייתה רותי המורה שלי שחיבקה אותי
בשביל שאבא יצלם לאלבום תמונות, לא קרה ולא מתה, לא גברת דרוז.
ניסיתי לדמיין איך זה לגדל פה ילד, ילד שמרגילים אותו לקור.
גברת דרוז התחילה להגיד ל- TUNY TINY MIS TIFANY THAT IT'S
GETTING LATE
והנסיכה הקטנה טיפאני ענתה לה:
JUST AN HOUR MORE! P L E A S E  MIS DROZE! PLEASE!
ואיך אפשר לומר לנסיכה לא, ועוד בקול כזה. בהיתי בה כמו
פדופילית צעירה. איזו הדרדרות, בחודש נהייתי לכאורה הומלסית
פדופילית. ואז הופיעה לירז. היא אמרה שכל הכתה שלה נורא אהבה
את הסרט, שהיא בחרה להתמקד בעיקר בי, ושהם כל כך התרגשו. לא
התרגשו ככה מסרט סטודנטים המון זמן. ושהיא באמת מודה לי. מודה
לי מאד. ולא יכולתי, לא יכולתי לדבר. לא הבנתי מה היא רוצה. לא
הבנתי מה היא רוצה ממני עכשיו. עוד כמה מילות ייאוש?
אבל לא.
"רק רציתי לומר לך", היא אמרה בעברית מגושמת של מי שכבר לא
שייכת לא לארץ ולא לחו"ל. "שריגשת גם אותי אישית, ואת נראית לי
בנאדם עם כל כך הרבה פוטנציאל. אדם עם ערכים. ואת נופלת. זה כל
כך חבל. תדעי שאני אשמח לעזור לך איך שאני יכולה. תרגישי
חופשייה לקפוץ אלי כשאת רעבה, כשאת צריכה עם מישהו לדבר, אפילו
מקלחת, באמת."
מניע נסתר. אני חושבת מה המניע הנסתר?
"אוקי תודה."
היא רושמת לי מספר בית. משאירה לי סנדביץ עם רוסט ביף, מחייכת
אלי ולוחשת לי "יום טוב". היא כבר קמה מהספסל. ואני כבר מתחילה
להיות באמת מופתעת כשהיא מסתובבת ואומרת:
"ואם נוכל לעשות סרט המשך זה יוכל להיות ממש נפלא."
מניע נסתר. בינגו.
ככה הפכתי לפרויקט הסעד של לירז.

בהתחלה עוד הייתי באמת קרה אליה. הייתי מופיעה אצלה בדלת בשעות
הקטנות של הלילה, השעות היחידות שהיא יכלה לישון בהן, זוללת לה
חצי מהמקרר. מנהלת איתה שיחות קטועות שלא מסגירות כלום על עצמי
לאור מנורה חיוורת שלירז הייתה מדליקה רק אותה כדי לחסוך
בחשמל. לא משנה מה היא עשתה, לא סמכתי עליה. אני חושבת שהשיחה
המצחיקה ביותר מבחינתי והמעצבנת ביותר מבחינתה הייתה כשהיא
גילתה שאני לא באמת הומלסית. שאני יכולה להתקלח ופשוט לא רוצה.
היא הייתה כל כך נסערת, אבל הבינה. וגם לא חזרה בה מההצעה שלה.
וכשהיא לא חזרה בה, ידעתי שיש לי ידידה אמיתית בעיר הזו.
לירז לא באמת הבינה אותי, אני חושבת שהיא ידעה את זה. אבל
איפשהו בחיבור הארצישראלי נדלקנו. התחלתי להיות אשת שיחת הלילה
שלה. אני שתקתי אבל היא דיברה. ובלי כוונה בכלל באמת התקרבנו.
בניגוד לציפיות, כשהעלינו געגועים לארץ זה לא היה לחומוס וזה
גם לא היה לתרבות החמימה והשמימית שלנו, כמו שתמיד העולם מתאר.
התגעגענו לדברים יותר ספציפיים. אני התגעגעתי להצגות של חנוך
לוין. בעיקר לכאלו שהיו מציגים בפרינג' דווקא. היא התגעגעה לכל
כך קצת דברים. לבריכה מפלסטיק שהייתה לה בחצר כשהיא הייתה
קטנה. ללכת עם אחותה לסופר ולריב איזה סוג של קורנפלקס לקנות.
ולמריבות בבית מי צודק - ביבי או ברק.
"לזה את מתגעגעת?"
"מה יש? פה יש אטימות כזו גדולה. משהו לא חי. אולי הפוליטיקה
בארץ גועשת, אבל לפחות אנחנו יודעים שאנחנו חיים."
"לירז, את הרבה יותר אנושית ממה שחשבתי."
"תודה... אני חושבת."
"זה טוב, זה טוב."
ומכל הגעגועים רק דבר אחד לחשתי בסוף ורציתי לצעוק מההתחלה.
"אני מתגעגעת לעדי."
אני מתגעגעת. באמת באמת חזק לעדי.
"פנדי..." היא הפנתה את הראש אחורה ובהתה בבלטה המעוצבת שלה.
נראה לי שזה הרגע שהיא הבינה שעד שהיא לא תגמול אותי ממך, אני
לא אחזור להיות שפויה.
הבית של לירז היה פשוט הבית של לירז. אין דרך אחרת להגדיר את
זה. היו לה כריות ענקיות על הרצפה במקום ספות כי לא היה לה
כסף, אבל מלתחת בגדים של מינימום ידעונית מצליחה. השילוב הזה
כל כך הצחיק אותי. התדמית שהיא מקרינה לעומת מה שהיא באמת.

היום הראשון שהייתי שמחה בו באנגליה התחיל בבוקר. מאז שהגעתי
לאנגליה לא ראיתי בוקר אנגלי. ישנתי את היום, הסתובבתי את
הלילה, מדי פעם היה מתגנב איזה "אחר צהרים קסום".
הבוקר התחיל במינימום שעות שינה. אני מתחת לשמיכות החומות אותן
כל כך גיניתי בתחילה אך כעת הערצתי, לילות קרים עוברים שם.
איפשהו בשש בבוקר לירז התחילה לדפוק לי על הדלת. ואני
התחרפנתי. אתה יודע טוב מאד שאסור, פשוט אסור להעיר אותי
משינה.
אחרי הדפיקה העשירית בערך נכנעתי.
לירז נכנסה עם חיוך ענק על הפרצוף. ועיניים קטנטנות מצחוק. היא
לבשה חליפת מכנסיים סגולה עם עניבה אדומה, משהו שזועק אני כאן.
היא תפסה לי ביד ואמרה "היום, היום הגיע הזמן ליום כיף!" ואני
עם הטי-שירט שלי של "טוב ללמוד באביבים!" מתעצבנת, דוחפת את
עצמי חזרה מתחת לשמיכה החומה. אך העניבה האדומה לא מוותרת.
מורידה את השמיכה, חושפת את הטי-שירט ואומרת "לא תתחמקי מזה
פנדי, אז חבל לנסות!" תמיד ידעתי שצבע בוהק כמו אדום, מנצח צבע
דהוי כמו חום.
זה התחיל בזה שהיא דחפה אותי לאמבטיה, עם הטי-שירט, ונעלה את
הדלת. ככה שלא נשארו לי הרבה ברירות. היום אני כבר יודעת מה
היא עשתה בינתיים בחדר עצמו, היא לקחה שקית אשפה גדולה וזרקה
כל שריד שלך מהמזוודה החומה, אני לא יודעת אם הייתה לה זכות או
לא, אבל אני מניחה שזה בהחלט היה לטובתי בסופו של דבר.
"לירז, תפתחי את הדלת."
"לא יקרה, תכנסי למקלחת ואני אחשוב על זה."
"לירז."
"פנדי..."
"לירז!" התחלתי לדפוק על הדלת, דפיקות קצובות. כאלה שעולות על
העצבים. הפרקים שלי כאבו מאד מהר.
"אני אחתוך את עצמי... אני אתאבד." מוצא של ילדות בנות 16. נו,
מה כבר יכולתי לעשות?
"אז תתאבדי, את לא תמשיכי ככה, פנדי, את לא."
התיישבתי על השרותים ובהיתי בערמת הסבונים והתחלתי לבכות.
היא שמעה אותי. אני יודעת שכן. היא סיפרה לי שהיא התיישבה על
המיטה שלי חצי בוכה בעצמה. נאבקת אם להיכנס פנימה או לא.
בסוף היא נכנסה, אבל לא ויתרה לי. בלי מילים היא פתחה את המים,
בדקה את החום, דאגה לא להסתכל לי בעיניים שאני ניסיתי להסתיר.
ועזרה לי להתפשט. אלוהים כמה שהסרחתי. לא הייתי נבוכה שהיא
רואה אותי ככה, אבל פתאום הרגשתי חלשה מדי. היא ליטפה לי את
הלחי ואמרה "פנדי, יהיה בסדר. אני מבטיחה."
את הכניסה לאמבטיה כבר עשיתי לבד. הייתי שם המון זמן. הייתי
מייגעת אותך בכתיבה מעייפת על הגוף שלי. אבל אתה מכיר כל פרט
בו ויכול לדמיין גם יפה מאד בלי. נפשית, אחרי שהתקלחתי הרגשתי
חזקה הרבה יותר.
יצאתי מהמקלחת כשאור גדול ממלא את החדר. לירז תלשה את הוילונות
וניקתה את כל האבק. כל כך אהבתי אותה פתאום. רצתי אליה רטובה
לגמרי עם המגבת וחיבקתי אותה חזק.
לירז זרקה את הבגדים שלי, והשאילה לי ג'ינס וטי-שירט. לא כעסתי
- הם היו כבר במצב דוחה לחלוטין. ואז היא אמרה "את יודעת לאן
הולכים עכשיו, שופינג!"
בתור נערה נטולת שופינג ומלאת יד שנייה בחייה, שופינג עם לירז
היה אחד מהדברים היותר מהנים שעשיתי המון זמן. חוץ מזבל רגיל
קניתי שמלה עם סטייל של שנות הארבעים כזה. עם פפיון אדום
במותניים. הרגשתי יפה, באמת יפה. הסתפרתי, עד הכתפיים, חזרתי
לפוני. כבר באותו ערב עשיתי קוקו הדוק, לא כמו של לירז,
והעליתי את הפוני עם סיכות. נשארתי לישון אצלה על הספה באותו
לילה ומאותו יום חזרתי להתקלח.

לא הרגשתי שאני יכולה להמשיך לדבר עם לירז עליך. היא הייתה כל
כך מאושרת שהיא "גמלה אותי" אבל באמת שלא הפסקתי לחשוב עליך
למרות שניסיתי להדחיק. בכל מקרה, למרות הכל, התחלתי להשתקם.
קניתי צמחים מהכסף של לירז לחדר שלי, חזר לי הרצון לחיות. היא
התחילה להזמין אותי ליציאות עם חברים שלה, בציטוט הכלל לא נדיר
"כשתעבדי תחזירי לי". אם הייתי מסכימה לכל הצעה שלה הייתי
משועבדת לה היום לנצח. לא חיבבתי את רוב החברות שלה. הן היו
מתנשאות, מבחילות, בוהימיות שחושבות שהן יודעות הכל על העולם.
אבל הן מעולם לא התנשאו מעליי, לירז כנראה לא סיפרה להן שאני
מקרה הסעד שלה. לא נהניתי אבל העמדתי פנים בשבילה, השתעממתי.
עברו כבר חודשיים מאז שהגעתי לאנגליה ועוד לא היה לי מקום לגור
או עבודה והתחלתי לפחד. לירז לא ידעה הכל. רציתי אמא ורציתי
הביתה. אבל אז הגיע הרגע שאמרתי לעצמי די, הגיע הזמן לקחת את
עצמך בידיים ולהשתקם. הגיע הזמן, לא?

הייתי מספרת לך עוד סיפורי השתקמות מזהירים אבל אני לא רואה
בזה שום טעם. מיותר לציין שהשהייה עם לירז כמספר חודשים הפכה
אותי לאזרחית אנגליה מן השורה. אפילו חזרתי לדבר עם אמא לעתים
רחוקות בטלפון ובפקפוק יחסי פנימי יכולתי לומר לעצמי שאני
בסדר, אני בסדר כבר. ואז פגשתי את תומס, אני בטוחה שאתה זוכר
את תומס, ואם הספקת לשכוח אותו כנראה הספקת לשכוח גם אותי. כל
כך נבהלתי כשראיתי אותו בדירה של לירז, חשבתי שנחשפתי. רק
בדיעבד הבנתי שהוא כלל לא קישר בינך וביני למרות השם היוצא
דופן בהחלט שלי. תומס היה חנון, שמרן אך סוציאליסט אנגלי,
מהסגנון שמעולם לא הייתי מתחברת עימם. נימוסי ופשוט. כשהוא
סיים את הלימודים, בשונה מאנגלים רבים, הוא החליט לחקור את
יהדותו. תומס גילה את יהדותו במקרה (כן, כן, תומס שלנו הסתבר
כמאומץ ע"י משפחה נוצרייה עם בית טוב). הוא נסע לשנה לישראל
במסגרת אחד הארגונים הקומו-סוציו שכאלה, שחושבים שהם יודעים
הכל. הוא ראה את הכותל, התנדב בקיבוצים, כל החבילה. הוא אפילו
הלך לבקר את חיילינו, לברר על מה כל הבלאגן. שם, מיותר לציין,
הוא פגש אותך, טוראי גפן הצעיר. היחיד מיני רבים שם שלא
השתחצנו מעליו ונקטו בגישה בהמית. הקליק היה מיידי. מאז נפגשתם
עוד כמה פעמים, סיפרת לו עליי, שבתקופת הצבא כל כך קשה לראות
אותי, כמה אתה מתגעגע אלי ובעיקר הראית לו מה הם משחקי צבא
בארץ הקדושה. אבל מסתבר שגם חברים טובים לא מספרים אחד לשני
הכל. עובדה שהוא אפילו לא זיהה אותי. אחרי שנה מרגשת תומס,
שכבר נולד מחדש כתום, חזר למולדתו הקפואה והתחבר באוניברסיטה
עם אחת החברות של לירז, מלאני. הקשר היה ארוך טווח, והיא
השפיטה אותו כמו הכלבה שהיא. כשהם נפרדו תומס מצא את עצמו
כפרויקט סעד של לירז ממש כמוני. ומה עושים עם שני אנשים שבורים
מן העולם או במילים אחרות עם פרויקטי הסעד שבורי הפרידה אם לא
מפגישים ביניהם ומקווים לטוב?
באתי ללירז שקטה כהרגלי. היא זיבלה לי על המרצה החדש שלה. היה
ערב וגשם דלף בחוץ. היא בכלל לא אמרה לי שהוא בא. הדירה הייתה
חשוכה, את זה אני זוכרת. תומס עמד שם, ביישן ומסורבל. הוא
הוריד את הכובע הנצחי שלו שאיתו הוא תמיד מסתובב מהשיער
הבלונדיני הרטוב כהכרת שלום של ג'נטלמן. אני קמתי מהכריות
שתפקדו כספה לראות מי בדלת וכשראיתי קפאתי. כבר בחושך זיהיתי
אותו, הייתי עוד כל כך עדינה ושברירית שזה הגעיל אותי. לירז
דחפה אותי והציגה "זו פנדי" באנגלית מלוטשת. אני הנהנתי
והוספתי בקול חנוק "פנדורה." מיד נסוגתי וניסיתי להסתיר במעט
את פניי, דבר שנתפס ע"י שניהם כביישנות גרידא. למזלי גם תומס
התבייש, העיניים שלו נצצו מהשילוב של הגשם ושל האור המעומעם
בחדר ואני הרגשתי כאילו פגשתי ילד בגוף של גבר, דבר שלא כל כך
רחוק מהאמת, ובאיזשהו מקום פגוע הזדקקתי לזה כי רק ילדים
אומרים את האמת, רק עליהם אפשר לסמוך. לירז מצאה תירוצים שונים
ומשונים לצאת מהחדר כניסיון טיפשי לקרב בינינו, אבל שנינו
היינו נבוכים מדי וילדותיים מדי, שנינו ישבנו על הכריות
והחלפנו מדי פעם משפטים קצרים מדי וטיפשיים מדי, ובקיצור המצב
היה טעון מדי. לא זרמנו, ומכאן הכשלון. ובכל זאת היה רגע כזה,
טהור, בינינו. הוא היה אמנם נורא מזערי אבל הבחור הזה הפעיל בי
רגש, חיבבתי אותו. לו רק בשל העובדה שידעתי שהוא מכיר אותך,
למרות שהוא לא ידע שאני יודעת. באותו ערב נשארתי לישון אצל
לירז וכל מה שחשבתי היה על הפעם הזו שחזרת מהצבא וסיפרת לי
שהכרת אותו. אתה תיארת את הקבוצה שהוא בא איתה כ"חבורה של
אנגלים מתנשאים יודעי הכל" אבל אותו תיארת אחרת. גם אתה חשבת
שהוא תמים ואמיתי. הראית לי תמונות, מטופשות כאלה, חיילים
מטפסים אחד על השני, חושפים ת'תחת, שטויות כאלה. אבל נתקעה לי
המחשבה שבו בכל זאת יש משהו אמיתי.
לא דיברתי עם לירז על כלום, רק אמרתי לה שאני לא מבינה למה היא
מנסה לשדך לי כל לוזר שהיא מכירה. היא אמרה שהיא רוצה רק
בטובתי אבל טון הדיבור שלה כבר השתנה, הוא כבר התחיל עם
העייפות, הנואשות הזו של אחת שיש לה תיק על הגב והיא רוצה
להיפטר ממנו, וכרגע התיק זה אני. רציתי להיעלם והגעתי להחלטה
שאני מנסה להפסיק להיות תלויה בה כל הזמן.

הפעם הבאה שראיתי אותו הייתה שבוע אחרי. זו הייתה מסיבה של
אמנדה, חברה של לירז ומלאני. השם הזה - כמה ענוג, התאים לה
בדיוק. בחורה עם משפחה עשירה, אף גבוה, ושעמום סטנדרטי מדי
מהחיים. התחלתי ממש להשתעמם בין כוס הפונץ' השלישית לרביעית,
למרות שידעתי שהדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לשתות, הרגשתי
כמו בסרט תיכון ממש גרוע. נעצרתי לדבר עם תומס, בתוספת אלכוהול
הוא נראה הרבה יותר שרמנטי.
"מה שלומך, בחורה?" הוא שאל באנגלית.
אני עוצמת עיניים ומחייכת "לא משהו, האמת."
"באמת?" הוא מחייך בחזרה "מוזר... לפחות את כנה."
"אכן... לפחות אני כנה", אני חוזרת אחריו כמו תוכי קטן. מצפה
שילך כבר לחפש מישהו יותר מעניין לדבר איתו.
"את הבחורה הכי כנה במסיבה המגוחכת הזו", הוא אומר בטון
רציני.
"תודה."
"בתור הבחורה הכי כנה בחדר בא לך לשבת לדבר איפשהו?"
המוח שלי סוקר אותו. מה הוא רוצה? בטח זיון. אוף, אני ממש
מבולבלת. ובגלל רמת האלכוהול בדם זה גם מה שאני אומרת.
"אתה לא תקבל זיון, אני לא רוצה... ", אני מקטינה עיניים בשיא
הרצינות, והוא צוחק.
"לא פנדי, מותק, אני באמת רוצה רק לדבר איתך!"
"תקשיב תומס, ברגע זה הפכת לידיד הכי טוב החדש שלי."
הוא לא פקפק בזה. וזה גם מה שקרה. סוף כל סוף אדם שאתה מצלצל
אליו לא כי אתה משועמם ובודד אלא כי בא לך להרגיש טוב ולצחוק.
חוסר הכוונות הרעות של הבנאדם הזה זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
השיחה במסיבה הייתה די מעורפלת, משוגעת. הוא סיפר לי על כמה
הוא מתגעגע למלאני, ששלטה בכל אספקט של חייו. ואני סיפרתי לו
קצת עליך, ממש קצת. ובגלל השכרות אני לא חושבת שהוא לקח
ברצינות את האמרה "הוא מכיר אותך, תגיד לו, תגיד לו."
מה לא עשינו יחד. הוא באמת הצליח להרים אותי מהאדמה כי לא
הצלחתי לא לחייך כשהייתי בסביבתו. חיזקנו אחד את השני. אני
הוצאתי אותו מהשליטה התובענית שמלאני השאירה בחייו והוא עזר לי
לא להסתמך כל כך הרבה על לירז, מה שעשה פלאים לקשר שלי איתה.
שתלטנות היתר שלה בחיי פחתה והתחלתי לראות אותה הרבה פחות.
הביקורים המעטים איתה בדר"כ הסתכמו בחיוך אבל הפסקתי להכיר
אותה כמו שהכרתי. אני ותומס לעומת זאת עשינו שטויות. הוא לא
הציק לי להשיג כבר כסף או דירה או עבודה אבל הוא כן עזר לי
לרצות להשיג את הדברים האלה, שזו בהחלט הייתה התחלה. התחלתי
קצת פחות לפחד מלחיות.
הבעיה היחידה שהסתמנה לי עם תומס הייתה היחס הכמעט קדוש שלו
בכל דבר שקשור אליי. הוא לא הבין שאני לא כזאת טהורה או מיוחדת
כמוהו. כשהייתי מעירה לו על כך הוא היה מתעצבן ומוסיף שאני לא
מעריכה את עצמי מספיק.
אחד מהרגעים שהבנתי שאני באמת יכולה לסמוך על הבחור הזה הייתה
כשהיינו בשוק עתיקות. כשהוא גילה שאני הפנדורה שלך. חיפשנו לו
בשוק שולחן חדיש, כלומר עתיק לבית שלו. הוא הגיב בהפתעה, תגובה
מובנת להפליא, אבל לא בכעס, לא כאילו הוא מבין מזה משהו. הוא
אמר לי "פנדי, אני לא אוותר על מוצאת השולחנות בדילים הטובים
ביותר בשוק בגלל מי שהיה פעם האקס שלה. אם הייתי עושה את זה לא
היו לי רהיטים". אני צחקתי כל כך חזק שכמעט נפל לי השולחן
מהידיים.
ככל שהתקרבנו יותר ויותר נהייה לי קשה יותר לא לספר לו. בעיקר
כי הייתי מפוחדת כל כך. לא יכולתי לחיות ככה יותר.

הכל השתנה כשבמסגרת התחייה המחודשת שלי, תומס, שהכיר את מוניקה
מזה שנים, הכיר לי אותה. לא ישר הסתמן שאני אעבוד אצלה, היא לא
הייתה זקוקה לעובדות אז, אבל היא כן הסתמנה לי כאם פולניה
שהייתה חסרה לי. כפי שכבר אמרתי, מוניקה מזבלת הרבה אבל יש לה
כוונות טובות, היא הוסיפה לי גוון מרתק לחיים שם. התחלתי להגיע
לגן שלה כמעט כל יום, לבקר, והיא מצידה פעלה בדומה ללירז
בנסיונות חוזרים ונשנים לשכנע אותי להסכים לכך שהיא תשדך אותי.
זה עבד רק אחרי שהיא קיבלה אותי לעבודה שם. קראו לו גרג, עו"ד.
לא סיפרתי לתומס כלום חוץ מהעובדה שאני יוצאת לדייט. זה היה
הדייט הראשון שלי באנגליה. לבשתי את השמלה עם הפפיון, זו
שקניתי עם לירז. סידרתי את השיער לצד ימין עם סיכות. הדייט היה
למסעדה בסגנון "ימי הביניים" כזה. גרג לבש חליפה והיה כל כך
מלא בעצמו עד שלא יכולתי לנשום. הוא סיפר לי כמה הוא מרוויח
בשנה וקינח בסיפורים מתישים על הכלבה שלו בלאקי, היחידה שכנראה
מוצאת את הסיפורים שלו מעניינים. רציתי להקיא אבל רק חייכתי
לאור הנרות הרומנטי ובלסתי בשלווה רביולי בשרי, מנסה לדמות
לעברו חיוך. הרגשתי כאילו אף אחד לא ישים לב לעולם שגדל גם
בגוף הזה בנאדם. אני אחיה לנצח כבועת אויר גדולה. נושמת אך
ריקה לחלוטין. גרג טען שאני יפה וניסה לאחוז בידי. לא היה לי
אכפת, גם לא עזבתי את היד, אני מודה, אך הפגנתי קרירות
אופיינית שבמבט לאחור בטח נתפסה במוחו של גרג כגישה נורמלית,
ולא כדחייה. בדרך חזרה למלון שלי, באוטו השחור והנוצץ שלו, גרג
החליט לתת גם לי קצת לדבר. כשהוא גילה שאני מישראל הוא התרגש
נורא, נראה לי שזה הוסיף לי נופח אקזוטי או משהו. ההמשך היה
צפוי, צפוי מדי. אומרים שעו"ד הם בני זונות. בני זונות או לא
בני זונות, גרג בהחלט היה. הוא הציע לעצמו לעלות אליי למלון
וכשסירבתי סגר את מנעול הדלת ידנית. הוא בטח אמר בתהליך כמה
מילות פלרטוט או משהו אבל לא שמתי לב, כולי הייתי שקועה בעובדה
שהוא נועל את הדלת. הוא התחיל לנשק אותי בטכניות מופרזת
ובהתלהבות של נער בן שתים עשרה, או כשאני חושבת על זה, כמו
כלבה בשם בלאקי. אמרתי לו להפסיק כי ברור שאמרתי לו להפסיק,
אני אישית לא חיה בימי הביניים, אבל זה לא עזר. גרג תפס את שתי
ידי ופחות או יותר שידך אותי למושב, הוא המשיך לנשק אותי, רק
הפעם במחשוף, כלומר בחזה. לא נראה לי שאי פעם קיללתי ככה ועוד
בשתי שפות שונות. אבל כשהוא התכופף לפתוח את המכנסיים ולהכריז
"תפסי את הנקניק", בעטתי, בכישרון רב עלי לציין, בנקניק
ובאפונים הקטנים גם יחד וברחתי משם. עכשיו אני יכולה להתבדח על
זה אבל אז הייתי שבורה לחתיכות; השמלה שלי נקרעה, החזה שלי היה
מלא רוק, הרגשתי יותר חלולה מאי פעם, הרגשתי כלום. שנאתי את
מוניקה על הזיווג המטומטם הזה, שנאתי את לירז על החשיבה ש"רק
חבר יביא שלום" ושנאתי אותך שלא ידעת מזה, שלא תדע, ששמת אותי
במצב הבלתי נסבל הזה. ברחתי לתומס. ידעתי שהוא כבר בטוח ישן
מזמן אבל לא היה אכפת לי. דפקתי על הדלת כמו מטורללת, כמוני.
הוא פתח את הדלת בבוקסר, ממש כמו סרט אמריקאי גרוע. הוא שפשף
את עיניו ושאל אותי מה קרה. ראיתי את האור שנדלק לו בעיניים
כשהוא ראה אותי בדלת בשמלה הזו אבל הוא שתק ואני סירבתי לבכות
ולפרוק הכל החוצה. רק עמדתי שם. הוא הכניס אותי לבית, הציע לי
לשתות משהו, הציע לי לשבת. במקום לענות לו תפסתי אותו וחיבקתי
אותו חזק, הכי חזק שיכולתי. הוא היה מופתע ממש ולא אמר כלום.
"אל תעזוב אותי", החלתי לייבב כמו כלבה משתוללת. הוא שמר על
השקט שנוצר ברגע, מבט מעורער עלה על פניו והוא אמר "אז הדייט,
לא הלך טוב?"
הרמתי את הפנים מהכתף הנינוחה שלו ופרצתי בצחוק קצר וצורמני
שנגמר בחרחורי בכי ראשוניים.
"אני כל כך אוהב אותך, פנדי. אל תבכי", הוא אמר בטון הילדותי
הזה שלו.
אז סיפרתי לו על גרג. וחשוב מזאת, סיפרתי לו שזה היה שידוך
מפגר של מוניקה. ידעתי שתומס לא התלהב מהעובדה שאני יוצאת עם
מישהו שאני ממש לא מכירה אך נראה כאילו שהעובדה שמוניקה אחראית
לזה, אשה שהוא הכיר לי, עשתה את זה יותר גרוע. הוא התרתח, אף
פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא פלט דברים שהוא לא התכוון אליהם,
הוא אפילו הציע כיאה לג'נטלמן שהוא ללכת להרביץ ל"גרג הזה". זה
שעשע אותי, לא נתתי לו ללכת והמשכתי בזמר הבכי של "אל תעזוב
אותי". הוא נרגע לאט וחיבק אותי. הוא היה אמנם מבולבל אבל בטוח
בעצמו. "אני אף פעם לא אעזוב אותך, פנדי, את הדבר הכי טוב
בחיים שלי".
באותו רגע הרגשתי נורא, לא הבנתי מה אני רוצה ממנו. חשבתי על
כמה אתה רחוק ממני, כמה שרוב הסיכויים לעולם לא תהיה קרוב ככה
אלי שוב כמו שאני קרובה אליו עכשיו. ורציתי פתאום משהו קרוב,
משהו אמיתי. הייתי כבר כל כך עייפה אבל קול קטן בראש כבר ידע
שבערב הזה החברות הכי טובה שלי תיהרס. וכבר לא רציתי לישון,
רציתי למות. "אני רוצה למות, תום, אני לא עומדת בזה יותר".
הוא לא הגיב, וזו הייתה טעות ברורה. אני הבנתי שלמרות הכל,
ברגע המכריע, תומס לא יבין אותי כי יש לו את הבורות האנגלית
הזו, את הקור הזה, הטיפוסי, מבפנים.
לא היה לו מה לומר לי, הוא הציע לי להישאר לישון, דבר שהיה
ברור לי שיקרה כי לא הייתי מסוגלת לזוז מילימטר. הוא סחב אותי
למיטה, וכבר בדרך נרדמתי.
כשהתעוררתי הייתה לי תחושה מאד מוזרה. עדיין היה לילה, הסתכלתי
לימיני והבנתי שתומס נמצא שם, ער, מסתכל עליי. חשבתי שאני
חולמת. הוא מלמל לעצמו משהו בסגנון שהוא מצטער על איך שהוא
התעצבן קודם שהוא לא יכול לדמיין מישהו אחר מחלל אותי ככה...
באתי לדבר אבל שתקתי ופתאום זה קרה, הוא רכן לעברי ונשק לי.
קפאתי, ממש כמו בלילה הראשון. הרגשתי נורא מבולבלת, ידעתי שאני
לא רוצה אבל משהו בי כן רצה את החום והמגע והחיבוק. שלא לדבר
על העובדה שפחדתי פחד מוות לאבד את החבר הכי טוב שלי. הרגשתי
כמו אבן, כל גופי היה לחוץ למיטה. אך התחושה לא הייתה רעה
לחלוטין. גם הרגשתי כמו מרחפת, כמו חלום שרק עוד קצת ואני
אתעורר ממנו. הוא העביר יד על הפנים שלי. עיניים, שפתיים,
שיער. אחר הוא החל מיישר קמטים בשמלה שנוצרו לי תוך כדי שינה,
הוא עשה זאת בליטופים על שדיי ועל רגליי. "נסיכה שלי, פנדורה",
שמעתי אותו לוחש. הבוקסר הלבן נראה לי כמנצנץ באפלה, הדבר
היחידי שמזכיר לי שכל זה אמיתי. וכשזה קרה לא הייתי במקום אחר
אבל גם לא הייתי שם. זה היה כאילו כל גופי פשוט נכנע מיידית,
רק המוח עוד נותר סוער ומבולבל. זה הרגיש טוב, זה הרגיש נעים
ומיוחד ומקסים וכל מה שזה אמור להרגיש, אבל זה לא הרגיש נכון.
תומס היה עדין מאד, אף פעם לא חוויתי משהו כזה. כשהוא הפשיט
אותי הרגשתי באמת כמו נסיכה. הבעיה היחידה עם נסיכות זה שהן רק
נראות מושלמות, והן גם תמיד מנותקות מהעם. אבל זה לא שינה לי
באותו הרגע, הרגשתי שהוא באמת אוהב אותי ואלוהים כמה שהייתי
צריכה את זה.
כשזה נגמר כבר היה אור דרך החלון, שזהר בעגמומיות מאחורינו.
תומס שתק, הוא אפילו לא הסתכל עליי. לא מתוך בוז אלא מתוך פחד,
חוסר אמונה שהוא באמת הלך עם רצונו ולא עם השמרנות האופיינית
לו כל כך, שהוא באמת היה בסיטואציה שהוא יכל לעשות בי את כל מה
שרצה. באותו רגע הוא חשב מה יהיה בינינו עכשיו. אני לא חשבתי
על כל זה בכלל, חשבתי עליך. מי היה מאמין שאחרי כל הזמן הזה
אני עדיין ארגיש כאילו אני בוגדת בך?
אבל יותר משחשבתי על זה חשבתי על עצמי. על חוסר היכולת לחיות
בשלב הביניים הזה יותר. "לאן את הולכת?" קול בראש שלי אמר.
הרגשתי לא בסדר, ולא בקשר למה שאני עושה לעצמי לשם שינוי,
הרגשתי כאילו שאני משחקת בחיים שלי ובחיים של תומס ובכלל.
תומס בהה בתקרה. לבסוף הוא אזר אומץ ואמר "אני רציתי לעשות את
זה מאז שראיתי אותך. אני לא יודע אם רצית את זה באמת. אני
מצטער, לא התכוונתי לנצל אותך בשלב כזה קשה בחיים שלך, אכפת לי
ממך, אני לא רוצה לפגוע בך..."
לא יכולתי לשמוע אותו חושב ככה. לא רציתי שהוא יתייחס אלי כמו
אל עלמה קטנה וחסודה שלא אחראית למעשיה. לא רציתי כלום בכלל.
קמתי, התלבשתי הכי מהר שיכולתי והתחלתי לברוח משם.
הוא תפס אותי, זועק כמה שהוא מצטער, ושאם אני רוצה זה לעולם לא
יקרה שוב, שלא נצטרך אפילו להזכיר את זה. והוא עינה אותי, הוא
לא ידע שהוא עושה את זה אבל הוא עינה אותי. שתקתי, עצמתי את
עיני, נלחמת בדמעות בעקשנות, מחזיקה חזק מבלי לנצח ובסוף זה
יצא.
"תומס, אני בהריון!"
שקט. אני מחכה שהוא ירפה ממני ויישען על המיטה שלו, יתבלבל, לא
יצליח לעכל, יקבל את זה ואז יאמר-
"מה אמרת?"
"אני בהריון."
"לא ממני."
"ברור שלא ממך, נו באמת." ואני כבר מתחילה לחוש את הבושה,
יודעת שברגע זה איבדתי הכל.
"כמה זמן?"
"אני מניחה שכבר חמישה חודשים בערך."
הוא מניח יד רועדת וחרדה על המצח "מה... אבל אין לך בכלל בטן.
את... את..."
"אני מצטערת, תום, באמת. אני מצטערת ששכבנו. אני מצטערת
שהכנסתי אותך עכשיו לזה."
"עדי... עדי האבא?"
"ברור שעדי האבא. למה אתה חושב שאני פה?"
"אמרת שנפרדתם כי..."
"אני יודעת מה אמרתי. שיקרתי, תומס, שיקרתי."
הוא מסתכל בי בתיעוב, ממלמל בינו לבין עצמו "ממש הבחורה הכי
כנה בחדר..."
אני לא מסתכלת כבר עליו, פונה לנאום הסופי. "תקשיב, אני
בהריון, ואני מפחדת, ואני ממש לא יודעת מה יהיה איתי יותר,
בסדר? ואני יודעת שאתה בהלם ואני יודעת שקשה לך אבל באמת שאין
לי כוח לזה." ואני כבר קמה ללכת שוב והוא עוצר אותי.
"אז כרגיל את פשוט... בורחת. בורחת מעדי, בורחת מהארץ, בורחת
מההריון, בורחת מלירז ועכשיו בורחת ממני. פנדורה, אולי תשבי
ותספרי את האמת לשם שינוי?"

אני מתיישבת על המיטה לידו. ובפעם הראשונה מתחילה לספר את האמת
עליך, האמת עלינו. "פגשתי את עדי בשנה האחרונה של התיכון. זו
הייתה אהבת ילדים ארצישראלית מהשנייה הראשונה. לא עברתי משפט
אחד וכבר אני מתחילה לבכות, כמה טיפשי מצידי. היה לעדי איזה
קסם שלא היה לאף בחור שהכרתי קודם, הוא לא חיפש שיאהבו אותו,
הוא גם לא הרגיש מיוחד אף פעם יותר מדי. ההכרות בינינו הפכה
אותנו משני אנשים בינוניים לשני אנשים נחושים, מבינים, והכי
חשוב אוהבים. התבגרנו בתוך האהבה, מצאנו את עצמנו מוצאים שוב
ושוב חיזוקים בתוך עצמנו, כל החברים שלנו היו בטוחים שנתחתן כי
נראה כאילו היינו יחד מאז ומעולם, ממש סיפור אגדות בנאלי, הא?
הוא היחידי שגרם לי להרגיש חכמה, מיוחדת, בעלת משמעות כלשהי
בעולם הזה, היחיד שגרם לי לחשוב שלמחשבות שלי יש תוכן ומשקל
בעולם חסר צדק כמו שלנו. אתה פגשת אותו כבר אחרי שהוא השתנה.
הכל היה אחרת אחרי שהוא התגייס, כבר לא זיהיתי אותו. זה הפך
להיות מגוחך. מהאדם שגורם לי לפרוח ולרצות הכל הוא גרם לי
להרגיש כלום שוב. במבט לאחור אני בטוחה במאה אחוז שזה התחיל
ממני. אתה הכרת אותו בצבא, היה לו כל כך טוב שם. היה לו כל כך
קל וטוב בלעדיי, הוא לא התגעגע אלי, הוא לא היה צריך אותי כמו
שאני הייתי צריכה אותו. זה הוציא אותי מפרופורציות, משווי
משקל. עברתי רגרסיה לכל פחדי חוסר הבטחון שנערות הטיפש עשרה
חוות. דברים שמעולם לא חוויתי, כי היה לי אותו שיעלה לי את
הבטחון העצמי. מצאתי את עצמי יצור מייבב ומתגעגע שכל שיחה שלי
עם החבר שלי מסתיימת בבכי מורט עצבים. הרגשתי מאוסה, הרגשתי
דחויה, ויותר מכל לא ידעתי איך לתקן. ניסיתי למצוא חיים
אלטרנטיביים לעצמי אבל חיי הצבא שלי היו פחות ממספקים וחיי
החברות שלי נראו לי משעממים גרידא. נגעלתי מעצמי וממה שהפכתי
להיות, הרגשתי תלותית. ועדיין התירוץ היחידי שהיה לי היה שאני
אוהבת אותו, אתה יודע? באמת אוהבת אותו. תירוץ עלוב למדי אם
תשאל אותי. המרחק הרס לנו את הקשר. הרגשתי איך השיחות נהיות
יותר קצרות ויותר קצרות והביקורים בבית מתחילים להסתכם במגע
פיזי רב ושיחות מעטות מדי. כשסיימתי את הצבא כבר הגעתי למסקנה
שלא ממש אכפת לי יותר. אבל אז זה קרה. הפסקתי לקבל מחזור. הקוד
האדום בראש שלי נדלק ופניתי מיד לרופאת נשים שאישרה את האבחנה,
לקח לי שבוע לספר לו כי הוא לא חזר אלי לטלפון. שסיפרתי לו הוא
היה כל כך אדיש וקר. לא היה לו בכלל אכפת מה עבר עליי בשבוע
הזה. הוא נראה מופתע ומרוחק אלפיים שנות אור ממני. זה היה ברור
לו שאני צריכה להפיל את הילד, דבר שבימים הטובים שלי היה אמור
להיות ברור גם לי. רק שמשהו בי היה כל כך פגוע ופוחד. אתה
צודק, לא רציתי להתמודד עם ההריון ויותר מכל הרגשתי שעדי רוצה
שאפיל את הילד רק כדי שיוכל להיפרד ממני. היה לנו ריב גדול.
אמרתי לו שהוא כבר בכלל לא אוהב אותי. הוא לא הכחיש או נתן לי
לגיטימציה להרגיש אחרת, הוא הגיע למצב הזה שהוא שותק, שהוא
כועס ושום דבר לא יזיז אותו מזה. ותאמין לי שניסיתי, הייתי כל
כך נואשת, וכל כך לבד פתאום. הוא נסע למחרת לצבא, אני לא
האמנתי שהוא לא הוציא גימל. הוא אפילו לא חזר אליי לטלפון.
נשארתי לבד, לגמרי לבד. אפילו לא סיפרתי להורים שלי. השארתי
פתק משורבט ועליתי על מטוס לכאן, לאנגליה, סוף כל סוף לחיות,
אמרתי לעצמי. אני כזאת טיפשה."
לא עצרתי לשמוע את התגובה שלו, פשוט פתחתי את הדלת ופתחתי את
ברז הדמעות, ברחתי מטה במדרגות חושבת: אין סופים טובים, אין פה
קומדיה, אדוני. ובכל זאת כנראה שבעליבות החיים הכללית יש כמה
יהלומים שיכולים להיחשב כחיים או לפחות סיפור טוב. וזה מהסיבה
הפשוטה שתומס צעק לי מחדר המדרגות-
"תתחתני איתי!"
אוי, שמרן מסריח... ואני עוצרת בשוק. לוחשת ביני לבין עצמי
"מה?"
"תתחתני איתי. אני אעזור לך, אני אגדל איתך את הילד , אני אחיה
איתך, תתחתני איתי."
משקולת עשרה טון נתקעה לי בגרון.
"זו לא אגדה, תומס. זה לא שאני לא אוהבת אותך, אבל לא בצורה
כזו. אני לא יכולה לתת לך לעשות דבר כזה, לא כשאני לא אוהבת
אותך בצורה כזו."
"אבל את כן אוהבת אותי?"
"כידיד, כחבר נפש, כ..."
הוא מנשק אותי.
"לא אכפת לי. אני אטפל בך, אני מבטיח. אני אוהב אותך." הוא
התקרב אלי ונגע לי בבטן ומה כבר יכולתי לומר לזה? אבל אמרתי.
"אני לא מבינה למה, תומס? אתה בחור מדהים, אתה יכול להשיג את
מי שתרצה..."
הוא קטע אותי ואמר "ואני רוצה אותך".

ואני מודה שהשלמתי עם זה לתקופה די ארוכה, אפילו חשבתי שאני
מתחילה להיות מאושרת, כשלפני יומיים היה לי ריב עם תומס. ריב
קטנוני בקשר לדירה שנעבור לגור בה. וחלמתי. חלמתי שאני קשורה
באחד ממתקני העינויים האלה, חשופה לגמרי, עירומה לגמרי.
מאחוריי לירז, מצליפה בי בשוט תוך כדי האשמות נוראות, שאני
פוגעת בכל מי שסביבי, שאני אנוכית ומרוכזת רק בעצמי. תוך כדי
המכות הכואבות בהחלט, מופיע תומס מולי. הוא זוהר כולו בלבן
ומתקרב אלי מקדימה. זה נראה כאילו הוא הולך לחבק אותי אבל הוא
בעצם שומר על מרחק וסוגד לי. מתחילה לכאוב לי הבטן ואני מתחילה
לצרוח שמשהו לא בסדר עם התינוק, שאני צריכה עזרה. אך תומס לא
עושה דבר, רק אומר לי לעמוד בכאב, שהוא יעבור. ואז, כשזה כמעט
נגמר, אתה מופיע, רגיל, עייף ומוכר. אתה לא אומר דבר, רק
הפרצוף שלך מביע את כל מה שברור שאתה חושב, חיוך קטן כזה
ערמומי. ואתה לוקח מלירז את השוט ומסיט לצד את תומס ומתקרב
אלי. הכאב נפסק מיד. השטן המושיע שלי. הכל באחד, זה שפוגע אך
מציל אותי מעצמי פעם אחר פעם. פתאום הבנתי: איך אחיה בלעדיך?
התעוררתי מפוחדת, לא יכולתי לישון. התחלתי לחשוב על כל הדברים
שעשינו יחד. כשטיילנו רק שנינו ביהודיה ואבן חתכה לי את הרגל
ובכלל לא הייתי עצובה כי הצחקת אותי מדי או כשנסענו לצימר
בגליל ליום החברות השני ולכלכנו את המקום כל כך הרבה שחייבו
אותנו כפול מהחשבון המקורי. הזכרונות הכי טובים בחיים שלי איתך
והם כל כך רבים ונפרשים לכל אורך התודעה שלי. אתה חלק ממני וגם
אם אתה לא רוצה לדעת מזה אני חלק ממך. ולמרות שאכזבת אותי
ופגעת בי לא נרגעתי עד שכתבתי את המכתב הזה כי רק איתך אני
אני. אני כל כך מקווה שתקרא אותו ותרגיש אותי, שתבין אותי.
הייתי צריכה מישהו ובכל זאת אני עדיין צריכה אותך. הכל כבר
אמור להיות סגור. אני מתחתנת. ואני יודעת שאתה לא רוצה את הילד
הזה אבל לא אכפת לי, אני מוכנה לסלוח על כל מה שהיה בינינו.
בבקשה, אם יש לך עוד רגש כלשהו כלפיי, בוא לפה. אני לא אצפה
לדבר, אני מבטיחה, אבל אני צריכה לדעת. בלעדיך הכל גדול עליי
בכמה מידות, הכל לא רגוע. אתה מכיר אותי הכי טוב, אתה מבין
אותי הכי טוב ואולי, רק אולי, אתה עוד אוהב אותי, אולי אתה עוד
רוצה אותי, אולי עוד תציל אותי. כי למרות הכל אני חייבת לנסות,
כי למרות הכל אני עוד אוהבת אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זה לא כל כך
נעים לראות באנג
סגור..."


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/9/05 0:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה