היא כל כך נאיבית, חושבת שאם תחייך ותהיה קופצנית הכל יהיה
בסדר ושהכל יחזור להיות כמו פעם.. כשהייתה קטנה.
משפחה מאושרת, הורים אוהבים, חום מקיף מכל כיוון, חברים בכל
דקה פנויה ביום.. היא יודעת שזה לא יחזור, היא יודעת ששום דבר
לא יקרה שם בחיים החלולים שלה..
היום היא עוד נערה ממוצעת עם הורים גרושים שגרה עם אימה ,הבעל
החדש שלה ,ואחותה הגדולה.. עוד נערה מבית שמתפקד בקושי, שחיה
מיום ליום ואומרת תודה על דברים שעוד יש לה, מותרות גדולות
מידי למצבם... היא נאיבית, חושבת שחיוך יסתיר הכול.

את יודעת שזה לא ככה, שלא תוכלי להיות קורנת יותר וגם לא
מאושרת, את יודעת שאם את לא תתקשרי למישהו הטלפון לא יצלצל
במשך שעות ואז כשאת כבר מרימה את השפורפרת ומחייגת.. אף אחד לא
עונה.. ולא נמצא.. ורק צליל עמום נשמע באוזנך.
את יכולה לשבת שעות בין ארבעה קירות חדרך ולשתוק, את יכולה
להחזיק סיגריה דולקת ולבהות במשך דקות ארוכות בעשן שיוצא ממנה
בהתפעלות רבה כל כך ורק מהסיבה הפשוטה שאין לך משהו אחר להתפעל
ממנו.
את מסתובבת ברחוב ובועטת באבנים בכעס כה רב כי נעלם לך הכוח
לצרוח את נשמתך החוצה אז את מעדיפה לשתוק.
את רוצה ללמוד לעוף ואז לפרוש כנף ולברוח רחוק, לשמיים, להסתכל
על העולם מלמעלה, לנסות להבין אותו ולהרוג את עצמך מתסכול....
אבל את יודעת שכנפיים לא תקבלי וזה המצב והוא גם לא ישתנה
בקרוב.

ואני?... אני כל מה שכתוב כאן, אני יודעת שכמעט הכול מזויף
פה.. או שזאת בעצם אני?
אני יודעת שאני פה מבחירה...
אני צוחקת פה, אני בוכה פה, אני שרה פה, אני צורחת פה,
ופה... אני גם שותקת.