הדמעות שוב זולגות יורדות
ואני עצובה
והדרך נראית לא נודעת
ואני שוב במקום תקועה

ועוד ליל ירד
ועוד בוקר דומה לקודמו
ואתה שוב נשאר מנוכר לי
ואני לא מבינה-

איך אהבנו כל כך וידענו
ופתאום אתה זר

אני שוב בוכה
לו רק צחקנו שוב
לו רק בטחתי בך
לו רק היית יותר בוגר. בשל.

אני שוב לבד
מוצאת את עצמי בלי נקודת אחיזה
ואיפה אתה?

אין ביטחון
אין יציבות
יש קנאה

מה עושה פה בכלל?
איך הגעתי לכאן?
איפה מי שהייתי
איפה מי שהיית אתה?

לו רק היה בזכרון
להחזיר אותך אליי
להשיב קצת מן התשוקה

מתי ולאן אבדה?
ומה עושה כאן אני, אבודה?