פרופסור בורוצ'ינסקי לא היה כלל פרופסור ואולי גם לא דוקטור.
אך עובדה היא שהוא היה חביבן של אימהות החברה הגבוהה בעיר
המחוז יאסי והן התעקשו לקרוא לו "פרופסור". בניגוד למה שהן
חשבו, מבטאו הדמוי-גרמני בעל ה"ריש" הגרונית לא בא כלל
מלימודיו בוינה אלא ממחלת הלרינגיטיס שהכתה בו בילדותו. את
תואר הדוקטור לרפואה זכה לקבל בעיר המחוז עצמה, לאחר שאביו,
סוחר הפרוות, שילם בנדיבות לכל הפרופסורים שבפקולטה לרפואה.
ביקור קצר בקליניקה המפוארת של בורוצ'ינסקי במרכז העיר עלה
כמשכורתו החודשית של פועל. פשוטי העם נאלצו אפוא להסתפק
ברופאים הטובים יותר ורק העשירים ממש זכו בשרותיו של פרופסור
בורוצ'ינסקי. גם אימי הגיעה אליו עם בנה בן השבועיים, פלוס
מינוס יומיים, וזאת לאחר ששלושה רופאים בעלי קליניקות לא
מפוארות פסקו שזאת דלקת קרום המוח וקצבו לו שבוע חיים לכל
היותר. בורוצ'ינסקי הגדול הביט בי במבט חסר הבעה ואישר את חוות
הדעת של קולגותיו, אותן שמע מפי אימי. "אין מה לעשות, גברת
ברקוביץ'" הוא אמר, בחושפו כמה שיני זהב מתחת לשפמו החום
ושילשל לארנק העור שבכיסו האחורי את מלוא ההונורריה
הפרופסוריאלית שקצב לעצמו. שבנו הביתה.
בעודי מצומרר וקודח ואימי ממררת בבכי בחיק אחותה עצובת הפנים,
נכנס לביתנו מי שנקרא בפי כולם ה"דוד-דוקטור", שהיה אחיה של
גיסתה של אימי, כלומר אחיה של הדודה פרידה אשתו של הדוד דוד,
שכמעט סיים את לימודי הרפואה לולא נתפס מעתיק בבחינות הגמר.
הוא ולא אחר בא לביתנו, בדק אותי ארוכות ובקולו הרך אמר כך:
"מאחר ואפילו בורוצ'ינסקי אמר שאין כל תקווה מדוע לא תתנו לי
לנסות את שיטת הריפוי שלי שהיא מיוחדת ושונה מהאחרות? הרי אין
מה להפסיד!" (אין מה להפסיד... איזה מילים איזה מילים...)
אבי ואימי בכו, אך כיוון שבאמת לא נראה שיש מה להפסיד, הסכימו.
כך הייתי לעכבר הניסוי הראשון של ריפוי דלקת קרום המוח בעזרת
זריקות ספירט נקי, שיטה שהוגדרה לאחר מכן כמשהו שבין איוולת
גמורה לרעיון מזיק.
כל ספיריטיסט מתחיל יודע שבשיאה של מחלה קשה, כאשר חום הגוף
מרקיע שחקים והנשמה נוטה גם כן לשחקים, או אז רואה האדם,
לשבריר של שניה, את כל שהעתיד צופן לו. אז, תוך שבריר של שבריר
של שניה הוא מחליט את ההחלטה הגורלית, לכאן או לשם והגוף מציית
ללא עוררין.
ראיתי את עיניה היפות והדומעות של אימי. ההיה צער עמוק מן הצער
שבעיניה? ראיתי גם ראיתי מעבר לאופק: שמחה, עליצות, כאב וצער,
ראיתי גם את איל ובועז זהובי השיער משחקים בדשא. ההחלטה נפלה.
שילחתי את נגיפי לכל רוח ובעודי מתבונן בניסוי המצחיק-מכאיב של
ה"דוד- דוקטור" עשיתי מכנסיו כמטלית רוויה.
"החום ירד" אמרה דודה רבקה כעבור שעה קלה, כשהאושר ניבט
מעיניה.
"הילד נושם סוף-סוף" אמרה דודה פרידה, אחותו הגאה של
ה"דוד-דוקטור". הכל היו המומים מ"נס הספירט" שהתרחש ממש לנגד
עינינו. ה"דוד-דוקטור" עצמו חייך חיוך של מיטיב כל-יכול וסרב
לקחת אפילו פרוטה כהונורריה (איזה הבדל בינו לבין בורוצ'ינסקי
!).
שנים אחר כך נחשב ה"דוד-דוקטור" לרופא מבריק שרק המעידה הקטנה
בבחינות מנעה ממנו דוקטוראט "קום-לאודה" רשמי. מה זה כבר חשוב
הדוקטוראט הרשמי, האם לא היתה זו גאוניותו שהצילה את הילד?
שנים רבות קישטה נוכחותו את כל שמחות המשפחה ולא היתה חתונה,
ברית מילה או בר מצווה שאליו לא הוזמן; ותמיד מישהו הזכיר את
נס הצלתי בידיו האמונות כשאני מאשר בחיוך כל מלה.
דודי-מיטיבי עלה ארצה בשנות השישים. כאן נאלץ לוותר על עיסוק
רשמי במקצוע הרפואה שכן לא סלחו לו על האינצידנט הקטן בבחינות
הגמר והתעלמו לחלוטין מהצלחותיו בריפוי חולים כמוני. לימים שלח
ידו בתווך כספים ומשלא עמד בהתחייבויות, נשלח לתקופה קצרה
למוסד מסוים לתיקון מידות. אחר כך נעלמו עקבותיו, יש אומרים
מאימת הנושים.
כך חלפה תהילתו של רופא בעל שיטות יוצאות דופן. העלמו הטראגי
ציער את כל המשפחה וקומתה לא שבה למה שהיתה. גם אני הצטערתי.
זכרתי את קולו הרך ואת חיוכו. אולי דווקא השיטה הספיריטיסטית
שלו הצילה את חיי? אולי. |
