13/06/2005

היופי הזה המשגע, יתכער בסופו של דבר בעצמו.
להב יחתוך בו פרוסות פרוסות יפות מהוקצעות וחלקות.
עיניים יסתכלו בו באור חדש. לפעמים יתביישו בשבילו.


התמונה הזאת נושאת את ימיה בשתיקה עצורה, מישהו
מסיר אבק שדבק בה. לפעמים זה מועיל, מן הסתם, מועיל.
גם עיניים לאות מראות תדיר.


השבילים שנחרשו בזיעת לא דומים לנתיבי התינוקות הרכים,
פסיעות ראשונות רכות, שקטות שוות, בחוץ רועשים צעדים.
דממה עוד צובעת שדות בלבן.

ועינייך הכחולות מסתכלות בי בשחור צורב ככתם דיו בברק ראי
שסרח.
ואני שלך, כמו פנינה על צוואר מקומט.