... אני המפלצת שיצרת בשם הכעס שבך...
מתחת לשכבות כנראה של הגאווה וחוסר הביטחון, עטוף לו ילד מתוק
שכולו חלום, עטוף בגעגועים אל החופש - המקום ההוא שהיה אפשר
לשכוח בו את הכאב ופשוט לעוף...
כל הברכות שמורות שם רק להגיע, לא בדרך אגב, בדרך המלך...
המקום ההוא מוקף באיים של עצבות ובדידות.
האיים שמקיפים את החופש נוצרו מנשמות אבודות,
כאלה שהפסיקו לחלום ומשחקים אותה כאילו כלום כבר לא נוגע בהם,
והלב שלהם נרדם כדי לא לצרוח... אולי בצדק, אבל לא מדברים
עכשיו על צדק.
אז בתוך כל האיים האבודים נמצא אי קטן - האי אפשר.
אי אפשר פשוט לנחות שם, גם לא להזמין מקום מראש,
כי רק אחרי שחותמים אישור יציאה מהאבדון, והבמאי ששם בוחר את
הסצנות המוצלחות (שהן גם הכי קשות) ובוחר את השחקנים הכי
סקרנים.
הוא נותן להם ברכה ומטען כבד והם משוחררים (לפחות בערך...)
להמשך המסע לאי אפשר (האי שאפשר בו...)
במסע יש יום ולילה, ובלילות המוצלחים גם מזדמן איזה חלום מכוון
"קצרצר" שמתגלה בו חתיכת אמת על החופש...
החלום יכול להתגלות בתור לאיזה פאב, שמשתקפים בו הנצנוצים
הכחולים של המים מסביב והגעגועים...
שם זה בסדר, כי אפשר להשאיר את המטען הכבד של המסע בחוץ ומישהו
שומר עליו (שלא יחליפו עם מטען אחר בטעות). ושם מרגישים בבית,
כי מוכרת ההרגשה, וכולם מזכירים שם אחד לשני לשכוח, ולנסות
להרגע, לסדר ת'ראש ואפשר גם לישון...
רק שבאותו הלילה החלום הזה היה ממש לא רגוע.