[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא יצא ממבחן בהיסטוריה, העייפות והתשישות גוברות עליו.
בדממה, ראשו שקוע במחשבות על המבחן, הוא צעד לעבר תחנת
האוטובוס הקרובה. אשה אחת חיכתה בתחנת האוטובוס. היא אחזה
תינוק בזרועותיה וניסתה להרגיעו עד שהאוטובוס יגיע, עגלת
התינוק מונחת בינתיים על הקרקע.
לאחר כ-10 דקות נראה האוטובוס מרחוק. אל הרגיש הרבה יותר טוב
עכשיו, השמש החלה להתיש אותו. האוטובוס נעצר והוא ניגש לעזרתה
של האשה. הוא הרים את העגלה ונכנס לאוטובוס אחריה, משתדל שלא
ליפול כשהנהג החל לנסוע קדימה.
הוא הניח את העגלה ונעמד ליד ילדה שעמדה מול הדלת האחורית. הוא
הכיר אותה, היא היתה בשכבה שלו, ובאופן אוטומטי החלו לדבר על
המבחן שעשו באותו הבוקר. עם כל מטר שהתקדמו התחושה המוזרה
בבטנו של אל גברה.
האוטובוס התקרב לפניה. בפניה הזו קרני השמש יפגעו בצורה מושלמת
בדלת האחורית ויצרו השתקפות מושלמת. זה יהיה הזמן המושלם
לפעול.
"אני עוזב עכשיו", הוא אמר לילדה שעמדה לידו. היא לא הספיקה
אפילו לשאול אותו לאן לפני שפעל. האוטובוס פנה, ואל שחרר את
ידיו מהמעקה, נותן לגופו להתקדם ללא שליטה לכיוון הדלת האחורית
של האוטובוס, ידיו פרוסות לצדדים.
ההשתקפות שלו היתה מושלמת, ושנייה לפני שנכנס בדלת השתקפותו
בהקה באור אדום משונה. נשמעה צרחה בודדת מפיה של הילדה שעמדה
מולו, ואז עיניה נפקחו בתדהמה והיא התעלפה. רגע לפני שנכנס
בדלת, כשהשתקפותו בהקה באדום, הוא נעלם. זה נראה כאילו עבר
דרכה, אבל הוא לא הופיע על הכביש.

אל ישב בחדרו בבית. הוא עייף ומותש. לא רק שעשה מבחן היום, הוא
גם נאלץ "לעבור". הפעולה הזו היתה קשה יותר מבדרך כלל כי מוחו
כבר היה מותש מלהיזכר בכל החומר בהיסטוריה אותו למד.
שקוע במחשבותיו הסתכל לכיוון המראה הגדולה שהיתה צמודה לקיר
שלו. רבים צחקו על כך שיש לו מראה גדולה כל כך בחדר, והוריו לא
הפסיקו להתנגד לכך, אבל לאל לא היה אכפת מה אומרים האחרים,
והמראה נשארה. לפתע בהקה המראה באור אדום. אל סובב את ראשו,
מסונוור. כשסובב את ראשו שוב לכיוון המראה ראה אשה גבוהה עומדת
לידה.
"עשית בלאגן גדול היום באוטובוס, אתה יודע? הילדה שעמדת התעלפה
במקום", אמרה האשה הגבוהה.
"מצטער", השיב לה אל, "אבל היתה לי תחושת בטן חזקה. ידעתי
שמשהו לא טוב עומד לקרות, הייתי חייב לעזור לו".
"אני יודעת", אמרה האשה הגבוהה, "אין לי מושג איך ידעת שזה
עומד להתרחש, ולמרות שיצרת בלאגן נוראי, אני רוצה להודות לך".
"ג'ון הוא גם חבר שלי, לא יכולתי שלא לעזור לו", אמר אל,
"הרגשתי כאילו הוא קרא לי, ואני נעניתי לו. אם לא הייתי מגיע
לשם בזמן, ודאי היה עכשיו מת."
"איך ידעת איפה למצוא אותו?" אמרה האשה הגבוהה.
"ראיתי תמונה של המקום בעיני רוחי, כאילו ג'ון שלח אלי את
המחשבה שלו דרך המראה. אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל כנראה
שכן." כשסיים לדבר עצם אל את עיניו. הוא ניסה להיזכר בנסיעה
שלו באוטובוס באותו היום. כל פעם שהוא חש את התחושה המוזרה
בבטן שלו, כל פעם שראה את ג'ון באותה סמטה חשוכה, מוקפת
אויבים, הוא ראה גם נצנוץ אדום, חלש. עכשיו הכל התחבר לו.
אל נעמד בחדרו ופסע לכיוון המראה הגדולה שלו. האשה הגבוהה זזה
לצד, נותנת לו לעבור. הוא נעמד נגד המראה, מתרכז בכל הכוח
בביתו של ג'ון, במראה שבסלון של ג'ון. ההשתקפות במראה התחלפה,
ובמקום השתקפותו נראה פתאום הסלון בביתו של ג'ון. אל פסע לעבר
המראה, האשה הגבוהה צועדת מאחוריו. היה בוהק אדום חזק, וחדרו
של אל נשאר ריק, המראה שלו עומדת במקומה כרגיל.

המראה בסלון שבביתו של ג'ון בהקה באור אדום חזק. הוא הסתובב
מיד לעברה, מכוון אליה אקדח. אל ועדן הופיעו בחדרו, כאילו יצאו
דרך המראה עצמה.
"היי, אל תעשו לי את זה שוב, טוב? כמעט שיריתי בכם", אמר ג'ון,
פניו רציניים, "ניפצתי את כל המראות בבית חוץ מזו".
"הרגע ג'ון", אמרה עדן, "ביקרתי את אל והוא אמר שהצלחת לשלוח
לו את המחשבה שלך, זה נכון?"
"ניסיתי, לא הייתי בטוח שזה יצליח", ענה לה ג'ון, "ניסיתי שוב
ושוב, מתוך יאוש, לא האמנתי שזה יעבוד. אבל אז אל הגיע. זה היה
כל כך מוזר, אף פעם לא ראיתי אדם יוצא משלולית בחיים שלי. הם
לא ציפו לזה כמובן, לכך שאל יצא מתוך שלולית, לכן הם השאירו
אנשים לשמור רק מחוץ לסמטה. אל  הגיח מאחוריהם וחבט להם בראש
עם מוטות ברזל לפני שהם הבחינו שהוא הגיע. אז שנינו דאגנו
לברוח מהמקום בעזרת השלולית, השמש פגעה בה בצורה מושלמת,
והמעבר היה פשוט ממש כמו דרך מראה".
ג'ון בקושי סיים את דבריו כשנפרצה דלת ביתו. הם היו רבים, לכן
לא היה טעם לעבור דרך המראה. המעבר בדלת הפתיע את כל הנוכחים
בחדר. ג'ון החל לירות בהם מיד, אך הם היו מהירים מדי, והיריות
לא היו מדויקות. עדן שלפה שתי סכינים מחודדות והחלה בריקוד
הקטלני שלה, דוקרת במהירות רבה את הפולשים. אל שלף מראה קטנה
מחגורתו והתרכז בה. נראה אור אדום ושתי חרבות ארוכות יצאו
דרכה. הוא אחז בהן והחל להלחם יחד עם עדן.
בינתיים ג'ון הספיק להירגע. הוא הרים את כריות הכורסה שלו ושלף
אקדח נוסף. הקרב היה קצר יחסית, אל ועדן דקרו במהירות מדהימה,
משתמשים ביכולותיהם האקרובטיות כדי להימנע מדקירות יריביהם.
ג'ון סייע מאחוריהם, דואג לירות בכל אחד שהעז לשלוף אקדח, וגם
בכאלו שרק נתנו לו את ההזדמנות.
הקרב הסתיים. הרצפה היתה מלאה גופות ודם. אל ועדן נחתכו רק
במקומות אחדים, ופצעיהם לא היו חמורים.
"מהר! צריך לברוח מפה לפני שיבואו עוד. בהחלט הספיקו לי העשרים
האלו", אמר ג'ון לעדן ואל. הם אפילו לא הספיקו להנהן בהסכמה
כשהמראה החלה לבהוק באדום שוב. ג'ון כיוון את אקדחיו לעבר
המראה. אל שלח את ידו והוריד את אקדחו של ג'ון. "לא", הוא אמר
לו.
ג'ון, מופתע מההתנהגות המוזרה של אל, הוריד את האקדח. אל הציל
את חייו היום והוא סמך עליו. למרות שהיה גדול ממנו בעשר שנים,
ידע ג'ון שלא כדאי להתייחס לאל כאל ילד.
דמות גבוהה הופיעה במראה הבוהקת. האיש לבש חליפה שחורה,
מהודרת. "ברכות, ג'ון", הוא אמר, "הצלחת להתחמק שוב ממוות. אני
חייב לציין שהמזל איתך ביום, אבל בפעם הבאה אני אדאג שהילד הזה
לא יהיה שם כדי לעזור לך".
ג'ון כיוון אקדחו לעבר ההשתקפות של האיש בחליפה המהודרת. הפעם
עדן עצרה בעדו. "אני לא יודעת איך הוא עשה את זה", אמרה עדן,
"אבל הוא העביר רק את ההשתקפות שלו לכאן, אם תירה במראה אתה רק
תנפץ אותה, ולא יהיה לנו איך לברוח מכאן".
"כדאי שנעזוב עכשיו", אמר ג'ון, מוריד את אקדחו בשנית. "כדאי
שגם אתם תצטרפו אליי, הם בוודאי יחפשו גם אחריכם עכשיו, במיוחד
אחריך אל, ולי יש מקום מסתור די טוב."
"אני לא יכול לעזוב את המשפחה שלי", השיב לו אל, "אני לא יכול
לעזוב את החיים שלי, את בית הספר, את הבית. אני יודע שאני
בסכנת חיים, אבל אני אצליח להתמודד עמה".
עדן וג'ון צעדו לעבר המראה. ג'ון התרכז במקום המסתור וזה הופיע
במראה. לפני שהם פסעו דרך המראה פנה ג'ון לאל: "אם רק תצטרך
אותי, מכל סיבה שהיא, שלח את מחשבתך למראת הכיס שלי, היא תמיד
עליי, ואני אבוא לעזור לך". ג'ון פנה שוב לכיוון המראה והוא
ועדן החלו לעבור דרכה. היה הבזק חזק של אור אדום, ואז החדר
נשאר ריק.
אל פנה אל המראה, אך כשהתרכז בתמונת חדרו הוא לא ראה רק חדר
אחד, כמו תמיד, הוא ראה חדר נוסף, זהה בדיוק לשלו. הוא הבדיל
בין החדרים, הוא ידע איזה חדר שלו מבין השניים, אבל מה זה החדר
השני?
אל התרכז בתמונת החדר השני, וצעד לכיוון המראה, היה הבזק אדום
חזק, והוא נעלם.
בצעד אחרון זה החל מסע חדש לעבר הגורל שלו. מבלי לדעת הוא עבר
לעולם אחר, לעולם שמעבר למראה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין לחם
שיאכלו עוגות.
אם אין עוגות
שיאכלו עוגיות.
אם אין עוגיות
שיאכלו מצות.
אם אין מצות, הם
בטח לא יכעסו.
אף אחד לא אוהב
מצות.



מרי אנטואנט
מפגינה יכולות
מנהיגות ואפיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/05 19:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה