"אבא, שוב נעלמה לי הפלסטלינה..."
"מה, איך זה יכול להיות? אתה חיפשת בכל החדר שלך?"
"חיפשתי... אמא!!!" ירון צעק לפתע כשראה אותה מגיעה, "אמא, שוב
נעלמה לי הפלסטלינה..."
"לא עכשיו, ירוני, אנחנו צריכים ללכת, שלא תאחר לגן, שאבא לא
יאחר לטיפול..."
"אבל אמא, נעלמה לי הפלסטלינה!!!"
"לא עכשיו, ירוני!!!"
"אבל אמא!!!"
"כשנחזור נחפש ביחד את הפלסטלינה, טוב?"
"אבל אמא!!! אני צריך אותה לגן היום, אני אמור להראות
לרונה!!!"
"אני אדבר אם רונה כשנגיע, אין לך מה לדאוג, אבל עכשיו בוא,
מהר!"
"אוף!!!" ירון ילל.
יצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו.
"ירון, תחגור חגורה", היא אמרה.
"לא רוצה!!!"
"כל פעם אותו סיפור, תחגור חגורה עכשיו!!!"
"לא רוצה!!!"
"נו, תגיד לו לחגור חגורה!!!"
"ירון, תחגור חגורה", אמרתי.
"אבל אבא, זה לא נוח לי".
"אין מה לעשות, תראה, גם אני חוגר". הראיתי לו שאני חגור.
ירון חגר את החגורה.
"יופי ירון", אמרתי והתחלתי לנסוע.
איך שעשיתי את הפנייה ימינה ברחוב השני הנייד צלצל.
"הלו?"
"אורי, זה צביקה מה קורה?"
"אני בסדר, מה איתך?"
"תשמע", הוא ניגש ישר לעניין, "יש מצב שאתה מגיע למשרד יותר
מוקדם? אני פשוט לא מרגיש כל-כך טוב ואין פה אף-אחד אחראי..."
היא תקעה לי מרפק, "אל תדבר עכשיו..."
"רק שניה צביקה", אמרתי לו.
פניתי אליה, "אל תדאגי, אין משטרה בשעה הזאת..."
"מה קשור משטרה, זה מסוכן!"
הסתכלתי עליה.
"אל תגלגל לי עיניים", היא לחשה לי.
"צביקה, אני חוזר אליך עוד שניה..."
"טוב, ביי", הוא ענה.
ניתקתי, לא היה טעם להתווכח איתה, בטח שלא מול הילד.
"הנה, הגן פה שמאלה", היא אמרה.
אני נוסע לגן כל יום במשך חצי שנה, למה היא חושבת שהיא צריכה
להזכיר לי???
עצרתי ליד הגן.
"אני עוד שנייה חוזרת, אני רק מדברת עם רונה שנייה על
הפלסטלינה..."
"ביי, ירון", אמרתי.
"ביי, אבא", הוא אמר ושניהם יצאו מהאוטו.
צלצלתי לצביקה, "אתה שומע, צביקה, יש לי משהו דחוף אבל אני
אנסה להגיע הכי מוקדם שאני יכול..."
לא רציתי להגיד לו על הטיפול שלי, לא רציתי שבעבודה יחשבו שאני
חלש...
לא רציתי שיתחילו לרחם עלי, "הי, הכל בסדר איתך??? איך אתה
מרגיש עכשיו?"
אז יש לי סרטן, זה סוף העולם???
האמת שכן, זה סוף העולם, ועכשיו היא מכריחה אותי ללכת לטיפול,
כאילו זה יעזור לי...
זה דופק לי את המוח, המחלה הזאת...
הפלסטלינה של הילד, הכי כאב לי על הילד...
בגלל המחלה שלי הילד עכשיו נדפק, אבל לא יעזור שום דבר, אני רק
חושב על הפלסטלינה הזאת.
מה לא בסדר איתי???
היא חזרה לאוטו, "יאללה, סע".
"מי זאת רונה?" שאלתי.
"רונה זאת הגננת שלו... הוא היה אמור להציג לה היום את הצב
שהוא עשה מפלסטלינה..."
הרגשתי צביטה בלב, אפילו לא קלטתי שזה היה צב.
היא גם לא ידעה... כאילו, היא ידעה על המחלה אבל לא על
הפלסטלינה.
והילד, ברור שהוא גם לא ידע, אני לא יודע מה היה נהיה איתי אם
הוא היה יודע על זה.
"את שומעת, נראה לי שנוותר על הטיפול היום, צביקה התקשר, הוא
רוצה שאני אבוא להחליף אותו..."
"מה פתאום?!" היא התחילה לצעוק עלי, "אנחנו משלמים הון על
הטיפול הזה, אתה לא מפספס אותו".
"אבל זה בכלל לא עוזר לי!!!" אמרתי, "זה סתם בזבוז כסף..."
"לא אכפת לי, אתה הולך לטיפול, תגיע לעבודה אחרי".
הסתכלתי עליה, היא נראתה נחושה.
התנעתי והתחלתי לנסוע.

כשהגענו לטיפול שלי אמרתי לה שתיקח את האוטו כי אני אלך ישר
לעבודה משם... ולה היה את הטיפול שלה להגיע אליו... חס ושלום
שיגיע יום ולא ימרחו איזה משהו יקר על הפנים שלה...
"מה שלומנו היום?" אמר הרופא.
"טוב תודה", אמרתי, "ומה שלומנו?"
"שלומנו טוב... פה גדול..."
כשפתחתי את הפה והוא הכניס לי מקלות ומי יודע מה עוד לשם,
חשבתי שהרופא הזה זה כמו הגננת שלי... זאת השגרה שלי עכשיו,
גננת שמתייחסת אלי כמו ילד קטן, גם הוא וגם אשתי...
כולם יתייחסו אלי ככה אם הם יידעו על המחלה שלי...
אם הוא הגננת שלי, מעניין אם יש לו פלסטלינה לתת לי, שאני אכין
לו צב...
צב חולה סרטן...
זאת, אגב, הייתה המחשבה הכי עמוקה שלי במהלך כל הטיפול...
בשאר הזמן אני רק חשבתי על הפלסטלינה...
בזמן שעשינו את התרגילים, פלסטלינה... בזמן שהוא דיבר איתי על
הרגלי התזונה שלי, פלסטלינה...
בזמן שהוא עשה לי את בדיקת הדם השבועית, פלסטלינה...
בסיום הוא אמר לי, "לא היית הכי מרוכז היום, כדי שזה יצליח אני
אצטרך יותר ריכוז ממך בפעמים הבאות..."
הנהנתי בראשי והוא נתן לי את הסוכריה שלי.
יצאתי מהמרפאה, אבל לא התכוונתי להגיע ישר לעבודה.
רציתי פלסטלינה, והתכוונתי להשיג אותה.
הסתובבתי ברחובות, חיפשתי חנות צעצועים שמוכרת פלסטלינה.
רק עכשיו הבנתי כמה מעט פלסטלינה כבר מוכרים... פעם זה היה
להיט...
חולה סרטן שמכור לפלסטלינה... מעניין מה אבא שלי היה חושב על
זה...
נראה לי רק בגללו קיבלתי את הסרטן הזה...
לא עניין אותי כבר שום דבר בחיים. אז נכון, היה עצוב לי על
הילד שלא הייתה לו פלסטלינה להביא לגן כי אבא שלו אכל לו אותה
בסתר, אבל ההרגשה הייתה כל-כך טובה אחרי שאכלתי מהפלסטלינה, זה
כמו נרקומן שהיה שנים בגמילה ועכשיו קיבל מנה, או, איזו הרגשה
נפלאה...

אחרי שוטטות ממושכת, מצאתי חנות צעצועים.
הנה, פה החנות, שמאלה, שמעתי ברוחי את אשתי אומרת.
נכנסתי לחנות, היא מכרה פלסטלינה בשקית, בכל מיני צבעים...
קניתי בשמחה, ונכנסתי לאיזה רחוב צדדי שומם, ופתחתי את השקית.
הרחתי את הריחות, אה, הריחות... והכנסתי חתיכת פלסטלינה לפי.
לעסתי ובלעתי.
כלום.
זה לא זה.
זאת לא אותה פלסטלינה...
הסתכלתי על השקית, זאת הייתה פלסטלינה, אבל לא מה שרציתי...
התסכול!!!
זרקתי את השקית על הרצפה, וכל הפלסטלינה התפזרה לה...
הפלסטלינה נשפכה לצדדים כמו כספית של מדחום שנשבר, אפילו לא
ידעתי שככה פלסטלינה מתנהגת, זה לא הגיוני, היא כאילו נזלה,
היא אמורה להיות קשה...
כשזה היה לי בידיים זה היה קשה...
זה כמו הזיה מוזרה שכזו, פלסטלינה מתפוררת כמו כספית על רצפה
בסמטה חשוכה.
אל תשאלו אותי מתי הרחוב הצדדי הפך לסמטה חשוכה, כי אין לי
מושג...

ניסיתי לחבר את הפלסטלינה, אבל בניגוד לכספית, זה לא התחבר
חזרה, זה נשאר מפורק...
איזו הזיה נוראה...
התחלתי לרוץ משם במהירות מטורפת לרחובות המרכזיים של העיר.

איך שעשיתי את הפנייה לרחוב השני הנייד צלצל.
אשתי כמובן.
"אורי, בעבודה אומרים שלא הגעת, ובמרפאה אומרים שיצאת מזמן,
איפה אתה לעזאזל?"
"ריחמתי על הילד אז החלטתי לקנות לו פלסטלינה... את יודעת כמה
קשה למצוא חנות שמוכרת פלסטלינה בעיר הזאת???"
"אוי, אורי, באמת, לא צריך... זה סתם בזבוז של כסף... יש
פלסטלינה..."
"מה זאת אומרת, מצאת אותה?" שאלתי בפליאה.
אין מצב שהיא מצאה אותה, אני גמרתי הכל!
יכול להיות שהיא יודעת והיא משחקת איתי?
"לא, הגננת הביאה לי עוד פלסטלינה כדי שירוני יכין מחדש..."
עיני נאורו. יש בבית פלסטלינה שמחכה לי...
"את שומעת, את תוכלי להחזיר בעצמך את הילד מהגן, אני אהיה
בעבודה עד מאוחר כנראה..."

רצתי הביתה במהירות מטורפת...
אשתי נסעה לגן, להביא את הילד, ויש לי פלסטלינה שמחכה לי...
שמעתי ברוחי את אשתי מכוונת אותי לבית, כאילו לא הלכתי לשם
לבדי מליון פעמים...
פתחתי את הדלת, רצתי לחדר של הילד וראיתי אותו מולי.
זוהר, נוצץ, גוש ענק של פלסטלינה מחכה לי.
לקחתי גוש מהפלסטלינה, הרחתי את הריחות, אה, הריחות... והכנסתי
לפה.
לעסתי ולעסתי ולעסתי והרגשתי את הטעם המתוק של הפלסטלינה בפי,
ובלעתי.
זה היה זה.
ההרגשה הנפלאה הזאת, כמה היית חסרה לי, פלסטלינה שלי...
לקחתי עוד ביס ועוד ביס, ונהניתי, או, כמה שנהניתי.
"אורי, מה אתה עושה???" שמעתי פתאום את אשתי צורחת.
גם ירון היה שם, עם דמעות בעיניים, מסתכל עלי.
היא התחילה לצרוח והיא צרחה וצרחה ולא הקשיבה למה שיש לי
להגיד.
והוא רק הסתכל עלי עם דמעות על גבי דמעות על גבי דמעות.
כמו ברז...
בין הצרחות שלה שמעתי "אנחנו עוזבים, בוא ירוני..."
היא לקחה אותו ושמעתי רעש של מזוודה.
אף-פעם לא ידעתי שיש למזוודה רעש עד עכשיו.
הסתכלתי על הפלסטלינה שעוד לא אכלתי ונשארה לי ביד.
היא התפוררה לי בידיים, כמו כספית.
והכספית הזאת נראתה לי כמו הדמעות של הבן שלי...
שמעתי טריקה של הדלת, והמשכתי לבהות בפלסטלינה שלי.

איך שהם עשו את הפנייה ימינה לרחוב השני הנייד צלצל.
הגננת שלי הייתה על הקו.
"אורי, משהו מדהים קרה", הוא אמר, "קיבלתי עכשיו את הספירה של
בדיקת הדם שלך שעשית היום, ואתה כמעט נרפאת לחלוטין, אני אומר
לך, במצב שלך, מה שקרה זה בלתי אפשרי!!! אף-אחד בעולם לא הראה
שהוא הבריא מזה כמוך, אני לא יודע מה עשית, אבל זה פשוט
מדהים!!! מדהים, אתה שומע אותי, אורי?"
"אני שומע", הגבתי.
"מדהים, אני אומר לך, פשוט מדהים, אין לך מושג כמה מזל יש
לך..."
הסתכלתי על הפלסטלינה המפוררת בידיים שלי, על הכספית הזאת.
הרבה מזל... הרגשתי כספית שנוזלת לי מהעיניים...
"איך עשית את זה, יש לך מושג?" הוא שאל.
הסתכלתי שוב על הפלסטלינה...
"ריפוי בעיסוק", אמרתי לו, "זה מה שריפא אותי, מסתבר
שבפלסטלינה יש דברים מיוחדים..."
"פלסטלינה!" הוא צחק, "מה הכנת מהפלסטלינה?"
"הכנתי צב", אמרתי לו...
הוא צחק... "אתה שומע, אני צריך שתגיע לפה כדי שנעשה לך בדיקות
מקיפות."
"אין בעיה", אמרתי לו, "ואני מביא אליך את הצב שהכנתי..."
הוא צחק... "אין צורך שתביא את הצב, תביא רק את עצמך..."
"אתה לא מבין!!!" צעקתי, "הצב זה אני, אתה לא קולט? ועכשיו אני
מציג את הצב בפני הגננת שלי כדי שתבדוק אותו..."
"לא הבנתי..."
"לא משנה", אמרתי, "אני מביא לך צב מפלסטלינה, מתנה..."
"טוב, העיקר שתגיע", הוא אמר.
נפרדנו לשלום והסתכלתי על הפלסטלינה/כספית שנשארה לי ביד,
עדיין מפורקת.
ניסיתי לחבר אותה לגוש אבל היא לא התחברה...
ניסיתי לחבר אותה לצב והיא כן התחברה, צב מכספית, אולי שביר
קצת, אבל לפחות לא חולה סרטן.
הצב נראה לי בודד, אבל לפחות הוא חי.
אני לא הולך להביא אותו לרופא, חשבתי לעצמי...
אני צריך אותו, הצב הזה זה אני.
וחוץ מזה, אני צריך את הפלסטלינה, אני אשמור אותה למחר, ואז
אני אוכל אותה.
ועכשיו אני צריך ללכת לגננת שלי ולהציג את הצב...
אני רק מקווה שהצב לא ילך לי לאיבוד ואז אני אגלה שאבא שלי אכל
לי אותו.

בדרך לרופא, חשבתי לעצמי, שאחרי שאני אוכל את הצב מחר, אני
צריך ללכת לרונה ולברר מאיפה אפשר להשיג את פלסטלינת הקסם
הזאת...