שם, על הספסל באמצע תל-אביב, מתחת לשני עצים מיושנים שעייפו
תחת עומס האפור והאבק, כשהים היה הרבה מעבר לאופק, רחוק כדי לא
לראות אותו, קרוב לשמוע אותו, קרוב מדי שטעמו המלוח צרב לנו את
הגרון, שם ישבנו. לא יכולנו לשבת במקום אחר, תנסי לחשוב על
מקום אחר שיכולנו לשבת בו ותראי שגם המקום הזה יהיה בדיוק שם,
איפה שישבנו.
העולם מסביב היה לך ים ולא היה בזה שום דבר טוב שיכולתי לראות.
בשבילי העולם היה סתם מלוח וגם בזה לא יכולתי למצוא את הצד
החיובי. את לעומת זאת מצאת את הצד החיובי והראית לי אותו, את
הצד, או אותה, תלוי כמה מקרוב היית מסתכל ואני הסתכלתי ממש
מקרוב שלא יכולתי לפספס.
כבר כמה פעמים בחיים שלי קרו לי דברים שלא יכולתי לפספס
ופספסתי, אני חושב שגם את זה הייתי קרוב לפספס. זה עבר רגע ליד
עין שמאל שלי שסובבה את הצוואר הצידה - לפספס, זה מה שניסיתי
לעשות - אבל ברגע האחרון תפס אותי הצבע והחזרתי את המבט אלייך,
והסתכלתי מקרוב, כל כך קרוב שלא יכולתי לפספס. היא הייתה
מושלמת, את יודעת, אחרת בטח לא היית מראה לי אותה. היא הייתה
סגולה והיא עטפה אותך. לרגע היית כולך סגולה ולא יכולתי להוריד
ממך את המבט. זאת היית את, בדיוק כמו קודם, אבל היית עטופה בה,
כולך. הסתכלתי מסביב ומצאתי את כל מה שדיברנו עליו מתחת לעצים
המיושנים האלה, את האדום והצהוב והירוק והכתום ועוד כל מיני
אחרים שלא דיברנו עליהם הפעם ובטח נדבר עליהם פעם ואת אלו
שדיברנו עליהם מזמן. כולם היו שם, ניצבים ומוכנים לכל מה
שנבקש, אבל אני רציתי רק אותה, הסגולה, שעטפה אותך ורק אותך,
ולא שום דבר אחר, שעשתה אותי מאושר למרות הים שהיה רחוק מדי
לראות אותו וקרוב מספיק לשמוע אותו וקרוב מדי שהמלח צרב לנו את
הגרון.