את גופי הרעדת, את לבי הרעבת ואת מוחי בלבלת, שעה שלמה שעברה
כדקה בקושי.
לא היה שקט מביך לרגע. בחיים לא הרגשתי יותר חופשיה...
צמרמורת של חיבה, סקרנות ורצון להמשיך את זה עברה בי אינספור
פעמים. ההתפעלות נסקה לגבהים וההתחברות חצתה גבולות, בן ברית
מהצד השני של הירדן, בת ברית בשבילך מהצד ה"עוין"... 'לישון עם
האוייב' - משפט כל כך מושלם...
בלחיצת כפתור קטנה ומטופשת... כל כך מהירה ובלתי נשלטת... בלי
רצון... נסגר חלון ההזדמנויות וכל שמץ של תקוה לדרך תקשורת
הדדית נמוג ונעלם בערפל המתוק שדחף אותנו. הזמן בין כה וכה לא
היה לטובתנו וניצלנו כל שניה שנותרה לנו...
המחשבות לא מניחות לי לרגע ומציפות את המחשבה. כל רצף היגיון
נקטע ומחשבה טהורה וטמאה כאחד חולפת בראשי ומחליפה כל תא ותא
של ידע או הרגשה קודמת.
חוסר היכולת לשחזר דברים הורגת אותי...
כששאלתי אותך איך לדעתך הרעיון של שמירת קשר אמרתי לי "אני מת
על זה". גם אתה התוודית בפני שמעולם לא הייתה לך האחת שאליה
אתה משתוקק כל כך... התוודית בפני שגם אתה, כמוני, מרגיש חופשי
איתי - לא מפחד לדבר על כלום. סיטואציות משותפות שקרו לנו
בזמנים שונים רחוקים אחד מהשני, קירבו אותנו ויצרו רגעים
נדירים.
איך שבריר השניה הזה, הגורלי כל כך, שינה לי את דרך המחשבה
והציף אותה בתמונות של השיחה שלנו.
עכשיו, היא תישאר רק בטווח הזכרון המתוק...
כנראה הגורל לא רצה שזה יקרה...
אבל מי אמר שהגורל צודק?