ברחוב בעיר מצאתי ילדה
יושבת על ספסל
ובוהה בחיים.

מצידיה המכוניות נוסעות הלוך ושוב
אנשים ממהרים
חתולים מייללים מרעב
והיא - בוהה
נראית
כמו יהלום בין פירורי אבק.

ברחוב בעיר שלי נדיר
להקלע למחזה שכזה.
רוב הילדים כאן ילדים קופצניים ועצובים מבפנים,

היא להיפך.

כשחלפתי
יכולתי להרגיש את העצב שטפטף ממנה ונשר עייף אל המדרכה הרותחת
טיפה טיפה התאדתה מחום האספלט, כזכרונות מתמוססים
יכולתי לשמוע את זרימת הדם שלה כשחלפתי על פניה.

ברחוב בעיר
לקראת ערב
מצאתי ילדה יושבת על ספסל
ובוכה על החיים.
הרוח סערה
אף אדם לא ניגש
גם אני לא
כי היא הייתה כיהלום חשוף ונדיר
ואלה היו רגעים רק שלה
שאסור לאף אחד לקחת.