יש לה שקית קטנה, בצבע ורוד, על השקית מצויר ורד פורח ומתחתיו
לב אדום, קטן.
השקית מונחת בתוך קופסא נעולה. קופסא לבנה עם ציור של נער
ונערה על רקע השקיעה. קופסא שנתנה לה אמה לרגל בת-המצווה לפני
כחמש שנים. אמה אמרה לה אז שהיא בטוחה שילדתה הצעירה, שהנה אך
נכנסת לבגרות, תדע לעשות שימוש נכון בקופסא, לשמור בה דברים
יקרי ערך, מכל בחינה שהיא.
הקופסא הנעולה מונחת במגירה השלישית בשידתה. המגירה הנמוכה
ביותר. המגירה היחידה עם המנעול.
המפתחות למגירה ולקופסא קשורים לשרשרת המונחת 24 שעות על
צווארה, מתחת לחולצתה, ולאיש, אף לא לאדם היקר לה מכל, אין
גישה אליהם. איש אינו יודע על השקית הוורודה.
בוודאי רוצים אתם לדעת מה נמצא בתוך השקית השמורה, מהו הסוד
הגדול שמסתתר שם בפנים.
ובכן, זהו חיוך קל ובת צחוק. רגע של מצב-רוח טוב, מלא חיוכים.
למען האמת, עד לפני קצת יותר משנה השקית הייתה מלאה עד תום.
שעה ארוכה של צחוק, כמות מירבית של חיוכים מלאי אושר מאוזן עד
אוזן ואלפי רגעים של חירפון ומצב-רוח מאושר.
כל פעם שהייתה מאושרת או סתם צוחקת, הייתה לוקחת איזה רגע,
שניה של אושר או חיוך ומכניסה לשקית.
ברגעים קשים, של עצב או דיכאון, רגעים בהם הייתה שקועה בתוך
עצמה, מהורהרת, הייתה פותחת את השקית, לוקחת איזה רגע קל של
אושר או חיוך.
אבל היא לא הייתה בחורה עצובה, או דיכאונית. היא הייתה בחורה
חייכנית, והרגשות שלה נבעו מתוך הלב, האושר לא היה סתם איזה
מסכה חיצונית. לכן השקית רק התמלאה והתמלאה. רגעי העצב שלה היו
כה נדירים, שהשקית לא התרוקנה כלל.
עד אותו אסון.
מאז, בקושי עלתה בת צחוק על שפתיה, וגם על חיוך אין מה לדבר.
מדי פעם, כשאינה יכולה לעמוד בעומס הרגשות, בכל העצב שאופף
אותה זמן כה רב, היא פותחת את השקית וגונבת איזה רגע.
השקית מתרוקנת, עוד מעט לא ישאר שם כלום.
ואין, אין לה עוד רגעי שמחה ואושר, אין עוד צחוק. אין לה עוד
במה למלא את השקית.
והשקית מתרוקנת אט אט, כבר איננה תפוחה כמו פעם.
והיא יושבת לה בחדר בשקט, עצובה.
פוחדת.
פוחדת מהרגע העצוב ביותר.
הרגע שבו תתרוקן השקית.

19.10.04
23:11