"פני! את בבית?" שמעתי את קולו של דני עם כניסתו לדירת 2
החדרים ששכרנו לנו בשכונה קטנה בדרום ת"א. אני בכלל לא רציתי
לעבור לגור יחד. הוא התעקש, טען כי אנחנו יחד כבר 3 שנים
ושהגיע הזמן כבר. אז עברנו לגור יחד.
אני בדיוק הייתי בחדר החושך הקטן והמאולתר שהוא בנה לי במקום
שהייתה אמורה להיות בו מרפסת.
"אני באה, שנייה", צעקתי מבעד לדלת הסגורה.
היה לנו הסכם. חדר החושך זה המקום שלי. אם יש גומיית שיער
סגולה על הידית העגולה של הדלת, כנראה אני בדיוק באמצע פיתוח
ואסור לו להיכנס.

כעבור 3 דקות סיימתי את אותו הפילם, תמונות של עצים קמלים
ברחובות ת"א וניגשתי לכיוון הדלת. שמעתי אותו מדבר בטלפון. רב
עם איזו נציגת שירות של בזק.
"היי מאמי", קראתי לעברו וכרכתי את ידיי סביב צלעותיו, מנשקת
את עורפו.
"את יכולה להסביר לי מה זה אומר?" אמר ברצינות שלא מאפיינת
אותו והטיח על השולחן את חשבון הבזק האחרון, מתנער מידיי
האוחזות בו בתשוקה גוססת.
"חשבון טלפון?" שאלתי בטון מקניט, מרימה גבה.
"אני יודע שזה חשבון, פני, אבל מה זה כל השיחות הללו
לאוסטרליה?" שאל, ספק מאוכזב ספק כועס. כאילו הוא לא יודע את
התשובה.
"אהה, סליחה מאמי, אני חייגתי לחברים ושכחתי להגיד לך", אמרתי,
מנסה להתמקד בנקודה דמיונית בשולחן. העיקר לא ליצור קשר עין.
איזו שקרנית גרועה אני, הרי הוא בשנייה עולה עליי.
"חברים? אילו  חברים בדיוק פני?"
"כל מיני, אתה יודע... קטי, ריצ'ארד... כל מיני"
"פני, תסתכלי עליי", אמר, אוחז בפניי בכפות ידיו הגדולות,
המחוספסות.
עיניי כבר התמלאו דמעות שלא זלגו לשום מקום.
ישר חשבתי עליו. הסיבה האמיתית לכל החשבון טלפון המנופח הזה.

נפגשנו בטיול באוסטרליה.

אני הייתי בחורה צעירה בת 21 וחצי, שהשתחררה מהצבא ועבדה בתור
ברמנית ואח"כ באיזו עבודה שלא רצתה לעבוד בה במשך שנה כדי
לחסוך לטיול הגדול שלה באירלנד וסקוטלנד ואיכשהו התגלגלה
לאוסטרליה. הוא היה בחור צעיר בן 26, מקומי, מורה לספרות-שירה,
צלם חובב ומכור למוזיקה ולסרטים. אני טיילתי והתפרעתי, הוא חי
שם.

זה היה כמו יום רביעי רגיל שם, כולם יוצאים להשתכר. עוברים
מפאב לפאב {כולם נסגרים בחצות מלבד אחד המכיל פאב, מועדון
ושולחנות סנוקר רבים}.

אני הצטיידתי בחברה מההוסטל, חצאית מיני קצרה כמו שרק בנות 16
לובשות, גופייה שחורה וסנדלים ונכנסתי למועדון. כבר 24:30
והמקום מלא. כולם כבר שיכורים וגם אני.

המוזיקה, מוזיקה שלא הייתה מביישת אף מועדון ריקודים מלא
בפאקצות בקע מהרמקולים בקולי קולות. הוא עבר לידי, עם הבלורית
המטורפת שלו וחיוך מיליון דולר מרוח על שפתיו, הביט בי מבט
חטוף והמשיך הלאה. ואז הוא שב על עקבותיו, מתקרב אליי וליבי
הולם בחוזקה. כמו בסרטים ממש המוזיקה פסקה ורק שנינו עמדנו שם.
{ואולי זו רק אני שהייתי שיכורה והתחלתי לדמיין כמובן}. הוא
חזר וביקש אש. אני מצידי, לא ממש הבנתי מה הוא אמר {גם מועדון
רועש, גם מבטא אוסטרלי וגם שיכורה?} וחייכתי. הוא החמיא לי על
החיוך. הפעם הבנתי.

מפה לשם, משם לפה, לא עבר הרבה זמן ומצאנו את עצמנו יושבים על
איזה צוק גבוה, השעה כבר 4 בבוקר וכולם כבר החלו חוזרים
למיטותיהם.

ורק אנחנו... עוד שם. אי שם על הצוק נפל לי סנדל. בתגובה העפתי
את השני לים ונשארתי יחפה. ב-5 ו-20 האוטובוס הראשון עובר.
עולים. רכבת אחת מתחלפת בשנייה ואנחנו אצלו בדירה.

אני, פני, בשעה 7:00 בבוקר נמצאת בצידה השני של סידני, לבד, עם
בחור שהכרתי לפני כמה שעות במועדון, אף אחד לא יודע איפה אני
וכל מה שנותר לי לעשות זה... סקס. מטורף אם יורשה לי להוסיף.

חזרתי באותו היום ב-20:30 להוסטל. חברה שלי רצתה להרוג אותי,
היא כמעט התקשרה לישראל, למשטרה, חיפשה אותי כל היום בכל העיר,
בחוף, איפה לא. ואני, מה כבר יכולתי להגיד? שאני מצטערת?
שמצאתי מישהו שגרם לי לתחושות שמעולם לא חוויתי קודם?

למחרת נפגשנו שוב. כל פגישה איתו הייתה עולם ומלואו. 3 חודשים
חייתי על אותו ציר של ההוסטל והדירה שלו. החברה שלי כבר עזבה
לתאילנד. אני נשארתי באותו המקום.

היינו מדברים על מוזיקה, על סרטים, ראינו משפחת קומאר בתקופה
לפני yes+ ו-starworld, לפני שקטורזה בכלל חשב שיקבל הצעה.

הוא כתב כל היום, עמודים שלמים, על פתקים קטנים, פנקסים קטנים
מלאים במחשבותיו.

בין לבין עשינו אהבה. כן, אהבה. ולא יכולנו להפסיק. לא אכלנו,
ישנו ממש מעט שעות בין לבין. רק... אהבנו. אהה, והסמים. כן, גם
הם נכנסו לתמונה מדי פעם. לאט לאט בתדירות גבוהה יותר ויותר.
עד שנמאס. זה כבר לא הגיוני, הוא מתחיל לאבד את דעתו. פיטרו
אותו מהעבודה. אז הוא כל היום ישב וכתב, וניגן על המפוחית ההיא
שקניתי לו בעיר הסמוכה לרגל חודשים יחד. ועישן. ובלע. והסניף.
ואיבד. את עצמו, אותי.

ואז זה הגיע. רבנו בגלל איזו שטות מטומטמת ולא קריטית. אני
כמובן עשיתי ברוגז והחלטתי על דרמטיות קלה {טוב, שוב הייתי
שיכורה}. נפרדנו. הוא לא קיבל את זה. אני החלטתי. נעלמתי.

אחרי שבוע החלטתי להגיב על כל אותן ההודעות המרגשות עד דמעות
שהוא שלח לי לסלולרי שקניתי רק בגללו. התקשרתי אליו.

"בראד?" אני והאנגלית הנוראית שלי בקענו מצד אחד של הטלפון.
"פני?" שאל. שמעתי בקולו שהוא שיכור. "בייב"?
" כן, זו אני..."
"אני בבית. את באה נדבר?"

אוטובוס, 2 רכבות. אני אצלו. רואה אותו משקיף על תחנת הרכבת
מהחלון.
עליתי, כל-כך שמחה לראות שגופי שלם עם ההחלטה הזו שלי לבוא.
כולי רועדת מבפנים, מתרגשת. הדלת הייתה פתוחה בשבילי. המיטה
מבולגנת והבית אפוף עשן.
לא דיברנו. הוא רק שם את ניל יאנג בפטיפון וחיבק אותי. ונישק.
ובכה. דמעות קטנות של אושר, של געגוע.

אין כמו סקס של פיוס חשבתי בעודי שוכבת במיטה.

הוא הלך להכין לי תה, אני התמתחתי בחיפוש אחר חולצה וראיתי
אותם, זוג עגילים מכוערים על השידה. צבטתי את עצמי כדי לוודא
שאני לא חולמת. לא שיכורה. מה?

התעמתנו בנושא. "טייני", הוא הסביר. "בחורה מניוזילנד שפגש יום
אחרי שהעפתי אותו והוא יצא להשתכר". הדמעות לא איחרו להגיע.
והלב... לא חוויתי זאת מעולם. האהבה הכי גדולה שחוויתי התפוצצה
לי בפנים. והדמעות... כמו ילדה, כל-כך כואבת. והוא ניסה להסביר
ואני הדפתי אותו מעליי, מתלבשת בזריזות, קופצת מהמיטה לכיוון
הדלת, בורחת. הוא לא נתן לי. חסם את הדלת וחיבק. אני לא יכולתי
להביט בו. רק בכיתי. התייפחתי בקול.

אמרתי שזהו, שזו הייתה טעות לחזור וביקשתי ממנו שאם עדיין
נשארה בו טיפת אהבה כלפיי שייתן לי ללכת.
בסופו של דבר הוא נתן.
רצתי מטה, בוכה, כואבת, שבורה. הבטתי לאחור, הוא עמד בחלון
המטבח, מביט בי מתרחקת לכיוון הרכבת ובוכה. הוא מתקשר, אני רצה
לרכבת, עולה בשנייה האחרונה.

כבר באותו היום התחלתי לקבל שיחות בהוסטל בו עדיין התגוררתי.
הוא לא הפסיק להתקשר, לשלוח הודעות, טען שאם אני לא אחזור אליו
הוא יתאבד. איים שיבוא למצוא אותי. מה לא.
הסכמתי להיפגש איתו פעם אחרונה. בתנאי שאחרי זה הוא יעזוב
אותי. לנפשי.

הוא לשם שינוי הגיע בזמן. קבענו להיפגש בכניסה למעבורת. "נשוט
למנלי", הוא הציע. 40 דקות של שייט והנה אנחנו בגן עדן.

וכך היה.

הגענו למנלי. השמש החלה לשקוע. נכנסו לפאב וישבנו אחד מול
השני. הוא רק פצה את פיו ואמר את שמי ואני התחלתי לבכות.
הסברתי כי אני לא יכולה לשכוח או לסלוח.
הוא הביט בי במבט הכן שלו, הכואב והתעקש. הסביר לי כמה הוא
אוהב. כמה שיניתי את חייו ושהוא לא יכול בלעדי. הוא הוציא
מהתיק את הדיסק של ניל יאנג - "Are you passionate" ונתן לי.
הוחמאתי. לא רציתי לקבל זאת. הוא התעקש.

הלכנו לטייל על החוף, מביטים בכל השחפים שמתעופפים ללא הפסקה.
השמש כבר מזמן שקעה. מעבורת אחרונה חזרה ב-22:00, מה שמשאיר
לנו שעה וקצת.
סקס על מפרץ קטן ונטוש הוא מדהים. במיוחד כשיודעים שזו הפעם
האחרונה. שזה בעצם הסיום. הדבר שנזכור לעד.

חוזרים. הוא שופך את ליבו שוב מייד לפני שאני עולה על האוטובוס
לצידו האחד של העיר והוא לצידו השני. אני בוכה שוב. כמה בכי
הוא מוציא ממני הבחור הזה...
הוא מציע נישואים. פעם ראשונה שלי ואני לא מבינה מה קורה שם
בכלל. בוהה בו. מנסה לדבר אל ההיגיון. שכבר איבד מזמן. מסבירה
לו על ישראל, הצד השני של העולם ועל המשפחה שלי ועל החיים שלי.
הוא טוען שלא יכול לחיות בלעדי.

אני לא עונה.

"אני אחשוב על זה", אני אומרת אחרי שהוא אוחז בידי טיפה חזק
מידי ואומר שאני מתחנת איתו או שהוא מת. מפחדת ומבולבלת בו
זמנית.
הוא נתן לי ללכת.
ואני כבר לא אחזור יותר.

באוטובוס ישבתי מקופלת בספסל האחורי. כבר שעת לילה מאוחרת ואני
לבדי בעיר הגולה. המומה.

"סליחה, את יודעת אולי על הוסטל באיזור במקרה?" שאל אותי בחור
גבוה עם תרמיל על הגב. רואים שהוא מישראל, חשבתי לעצמי. נעלי
השורש שלרגליו והתיק שמכיל יותר ממה שהוא צריך. חשבתי לעשות
כמו תמיד ולענות לו חזרה באנגלית. הרי שמזמן כבר איבתי צל זהות
של ישראלית. אבל לא היה לי כוח.

"תלוי מה אתה מחפש", עניתי לו בעברית, זורקת חצי חיוך לנוכח
הבעת פניו ההמומה.
הוא התיישב לידי.
"דני", אמר ועל פניו נמרח חיוך המעיד על דאגתו שהסתיימה ברגע
ששמע עברית.
"פני", לחצתי לו את היד, שברירית.

הוא חזר איתי להוסטל ונרשם לישון שם שבוע.

באותו שבוע העניינים עם בראד הגיעו לקיצם. הסברתי לו טלפונית
שנגמר ודי. הוא לא קיבל זאת. איים שיתאבד, שיחפש אותי ולא ייתן
לי ללכת לעולם, שלא אוהב אף אחד אחר יותר בחיי. שיכאב לי לנצח
בפנים והכי הרבה הוא אמר שהוא אוהב. מכל הלב.
זה נגמר באיום של צו הרחקה. לא שמעתי ממנו מאז.

אני ודני התחברנו מיד. הוא ניחם אותי ואני אירחתי לו חברה.
התחלנו לטייל יחד. חזנו לארץ יחד.
אחרי חודש הגעגועים לאוסטרליה משכו אותנו אחד לשני. והנה אנו
זוג.

"את לא נורמלית את! זה כל מה שיש לי עוד להגיד לך! פשוט לא
נורמלית! זה אני, את מבינה? זה אני!" צעק דני, כולו כבר אדום.

לא היה לי מה להגיד אז צחקתי בין ידיו. יכול להיות שזה בגלל
שהווריד שלו בצוואר שוב התנפח קלות או אולי בגלל האנלוגיה שרצה
לי בראש לגבי הסיבה שהוא מנער אותי - מה הוא חשב שאני טלפון
ציבורי ישן ואם הוא ינער אותי, האסימון ייפול?

"מה את צוחקת?!" תראי אותך, כולך..." המשיך דני.

"די, אני לא יכול יותר, את פשוט... פשוט... חולה. אני הולך
מפה", הקיא דני את שארית מילותיו לכיוון הרצפה, נזכר בכל אותם
לילות מאז שחזרנו מאוסטרליה בהם הייתי בוכה לתוך הכרית, בוכה
ובוכה ללא הפסקה, חולמת על אוסטרליה. אובססיבית, כבויה מבפנים.
והוא נשאר איתי. ללא תנאים, אוהב אותי מכל הלב. ואני... כמו
שבראד אמר, אני כבר לא אוהבת אף אחד יותר.

הוא הרים את חולצתו הזרוקה על הרצפה וצעד לכיוון הדלת.
רציתי לעצור אותו. רציתי לקרוא לו שיישאר, להגיד לו שאני צריכה
אותו. שאני צריכה עזרה. להגיד משהו. רציתי להגיד לו שכואב לי.
כל-כך, שמעולם לא עבר לי אבל אני מנסה...
אבל לא אמרתי כלום.

רק הקשבתי לניל יאנג בוקע מתוך החדר חושך שלי, שר שירי אהבה
מתקתקים.

עמדתי שם, שתי עיניי מלאות דמעות וצחקתי.

נו, משוגעת, אלא מה.