"אין לי כוח לצאת יותר, מה את לא מבינה?"
כבר אזלה לי הסבלנות כלפי שגית. אני יודעת שהיא עושה את זה
מתוך נסיון להוציא אותי מהדכאון אבל היא פשוט לא מבינה שזה לא
הפתרון. שאני לא נהנית לשבת בפאב ולראות אנשים אחרים מאושרים.
שאני מעדיפה לשבת בדירה הקטנה שלי שכבר ערמה בתוכה את כל
הפסימיות שהיא יכולה להכיל ויותר מכך. שכיף לי לשבת ולבהות
בטלפון, להגניב לעברו כל כמה דקות מן מבט של "כדרך אגב" בתקווה
שתופיע מעטפה או איזו שיחה שלא נענתה על הצג.
"פני! נו, די, עבר כבר חודש!" המשיכה במסע ההסברה שלה בניסיון
להוציא אותי מהבית, "וחוץ מזה, נולדה לי אחיינית, אז את חייבת
לבוא איתי לחגוג!" אמרה.
אחרי כ-17 דקות של שכנועים ניתקתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח.
זרקתי על עצמי חצאית ארוכה וגופייה. השיער הארוך נזרק לו רטוב
וקופצני על גבי, משאיר סימני רטיבות על השקע הקטן שנמצא מעל
הישבן, בדיוק בנקודה בה מתחיל הגב.
היא כבר חייגה וניתקה ב-21:30 מתריעה שהגיעה לאסוף אותי. מבט
אחרון במראה הראה לי שאני נראית מעט כמו צוענייה עם החצאית,
הגופייה והסנדלים. חייכתי למראה במן מבט של "על החיים ועל
המוות, הנה עוד ערב מיותר", התזתי מעט בושם וירדתי במדרגות
לעבר הרחוב.
"פני!" קראה שגית כשנכנסתי לרכב "איזו חמודה את, אבל את יודעת
שאנחנו הולכים לפאב, נכון?" הסתכלה בי במבט מעט ציני.
"כן, אני יודעת, למה?"
"לא, כי פשוט את נראית קצת זרוקה ככה, לא יכלת לדפוק איזה
ג'ינס וחולצת בטן במקום? את לא רוצה למצוא איזה מישהו?" שאלה,
מתעלמת מהפגנת חוסר הרצון שלי לצאת.
"שגית, סעי, טוב?" אמרתי בקול רוטן-כועס, "אני לא מחפשת אף
אחד, טוב לי לבד וחוץ מזה, אם מישהו רוצה אותי, הוא ירצה אותי
גם אם אני לבושה זרוק" המשכתי בשלי.
שגית מצידה, המשיכה בשלה, ממלמלת מילים לגבי החצאית שלבשתי
ומחטטת בתיק שלה בחיפוש אחרי תיק האיפור שלה.
"אני לא רוצה!, אוף איתך, אני לא מתאפרת!" אמרתי לה. כמובן
שהיא התעלמה ואיימה עליי תוך שהיא מחזיקה עפרון שחור בידה האחת
ושפתון אדום בידה השנייה.
בסוף התפשרנו על מבריק לשפתיים.

הגענו לפאב, כמובן ששגית שכחה לספר לי שמדובר בפיק אפ בר תל
אביבי מצוי, והתיישבנו על הבאר. אני שקעתי במבטים עמוקים
לכיוון הסלולרי שלי, שגית שקעה בשיחה עם בחור שנראה לא מודע
לכך ששם יותר מדי ג'ל על השיער. אחרי כמה משפטים הבחור עם הג'ל
התיישב ליד שגית ופרץ בשיחה קולחת על הרכב שלו. אני מצידי
המשכתי לבהות בסלולרי שלי.
"אני יכולה עוד חצי ליטר טובורג בבקשה?" חייכתי אל הברמן בחיוך
מלא ייסורים.
"מה קרה, את לא נהנית?" הוא שאל.
"אני בסיידר, סתם... אתה יודע..." חייכתי קלות.
בזמן שהוא מזג לי את הנוזל הצהוב הוא,  התיישב לידי בחור ביישן
מעט אך חייכן.
"היי" הוא אמר מביט לכיווני במבט חצי רכון מטה.
הבטתי ימינה לבדוק האם הוא אומר לי היי או לשגית, שדאגה ללבוש
חולצה מינימליסטית שלא טורחת להסתיר הרבה ורומזת לסביבה שהיא
פנוייה.
שגית כבר לא ישבה שם, קלטתי אותה בזווית העין יושבת בפינה, על
הספה הזוגית עם הבחור עם הג'ל, מסתודדת איתו קלות, ספק נוגעת
בידיו תוך כדי דיבור. באותו רגע כעסתי עליה שסחבה אותי לפאב רק
כדי להשאיר אותי לבד על הבאר, נגישה לכל המוזרים שטרחו להביט
בי במבט החלקלק שלהם וניסו עליי את כל משפטי ההתחלה הנוראיים
שלהם. לא היה לי כוח לאף אחד שמחפש פה כל היום סטוצים, חשבתי
לעצמי.
"היי" אמרתי חזרה.
"את באה לפה הרבה?" הוא שאל בשקט.
גיחכתי בקול רם והסתובבתי לעברו.
"אם זה משפט ההתחלה שלך, אתה במצב די גרוע, אתה יודע?"
"כן, אני יודע" שוב הרכין את הראש, "אני לא טוב בזה", המשיך
"אני לא מגיע לפאבים כאלו בד"כ, זה חבר שלי סחב אותי לפה ובסוף
התחיל לדבר עם איזו בחורה והשאיר אותי לבד" הסביר.
"אהה, אז אני מפיגה לך את השעמום?" שאלתי בציניות.
המסכן לא הבין מאיפה נפלתי עליו עם העוינות שלי והתנצל "לא, לא
התכוונתי... אני... פשוט... מכל הבחורות פה את... לא משנה."
גימגם לו מרוב לחץ.
"זה בסדר, צחקתי, תירגע. אני פשוט לא ממש אוהבת את המקומות
הללו. גם אותי גררו לפה. זוועה."
ישבנו ודיברנו איזה 20 דקות. מסתבר שהבחור די מצחיק. הוא סיפר
לי על הלימודים שלו, על הדירה החדשה והקטנה שאליה נכנס לפני
שבוע, על איך הוא מתגעגע למשפחה ולכלבה שלו.
מקסים, חשבתי לעצמי.
הוא קם לשירותים.
הבטתי בו בעודו צועד לכיוון השירותים, חושבת כמה נדיר למצוא
ולהכיר כזה בחור בכזה מקום. אחרי הכל, הייתה לי בראש תמונה
אחרת לגמרי בנוגע לבחורים שיש בפיק אפ באר. בזמן שאביתר היה
בשירותים, שגית חזרה לבאר ביחד עם הבחור עם הג'ל.
"פני, תכירי, זה רועי" אמרה.
"נעים מאוד" הושיט לי רועי את ידו.
הם התיישבו על הבאר לידי וביקשו ממני לשמור את הכיסא הפנוי
שלידי.
"אבי, חבר שלי, היה צריך להגיע כבר לפני חצי שעה" אמר לי רועי,
"הוא בטח כבר פה ואנחנו לא יודעים, מנסה את השיטות המטומטמות
שלו על הבחורה התורנית, יש לו קטע כזה, הוא תופס מישהי בפאב
ומשחק אותה תמים וילד טוב כזה כדי לפתח שיחה ובסוף מצליח
להוציא ממנה מספר טלפון כי היא לא חושבת שהוא רק מנסה לזיין
אותה" אמר רועי וצחק את הצחוק המעצבן שלו. רואים שהוא כבר שתה
קצת, חשבתי לעצמי, מחייכת. מדמיינת אותו מבלה עם החברים
המטומטמים והילדותיים שבטח יש לו.

אביתר חזר מהשירותים והתיישב לידי.
"איפה היינו?" שאל.
רציתי להסתובב ולהגיד לרועי האדיוט ההוא שיראה, הנה, יש גם
בחורים נחמדים והגונים במקומות כאלו, שיראה שלא כולם הם כמוהו
וכמו החבר המטומטם שלו, מנסים לחפש זיון כל היום ומוכנים לספר
שקרים כל הזמן. אני מצאתי מישהו נחמד.
אבל הוא הקדים אותי.
"אהה, אבי!?"  קם רועי מהכסא ודיבר אל אביתר "מתי הגעת אתה???"
המשיך.
בהתחלה לא הבנתי ממש מה קרה, תיארתי לעצמי שרועי שתה יותר מדי
ולא מצליח לזהות אפילו את החברים שלו.
"זה לא אבי, זה אביתר..." אמרתי. תוך כדי המשפט שאמרתי הבנתי
הכל. אני הייתי הבחורה שמספרים לה הכל רק כדי להשיג זיון.
"מטומטמת" חשבתי לעצמי. איך הוא עבד עליי עם המבט הרכון, החיוך
התמים והסיפורים המטומטמים על הדירה והכלבה שלו.
"אופס" פלט אבי והתחיל לצחוק.
תפסתי את שגית שלא עקבה בכלל אחר המתרחש בידה ומשכתי אותה
החוצה.
"היה נעים להכיר, אבי" אמרתי תוך שאני מדגישה את שמו ויצאנו
מהפאב. יכולתי לשמוע אותו קורא בשמי עם היציאה והתעלמתי. איזו
פתי, חשבתי לעצמי.
איזו פתי.

כעבור שבוע ישבנו וצחקנו על זה אני ושגית.
"את רואה?" זה בגלל מה שלבשת. נראית כזו תמימה ומעופפת. את
צריכה לנכס לעצמך לוק טיפה יותר מוחלט" אמרה שגית.
"מוחלט?" שאלתי בפליאה.
"כן, מוחלט, ביצ' שכזה" אמרה.
"אהה, זנותי את מתכוונת" אני עניתי.
באותו ערב יצאנו.
אני לבשתי חצאית קצרה שלא הייתה מביישת את כריסטינה אגילרה
וחולצה עם מחשוף שנראית כאילו עומדת ליפול ממני כל רגע וכל מה
שמחזיק אותה הוא זקיפות שדיי. שגית איפרה אותי ואבזרה אותי
בזוג עגילים ושרשרת. את המגפיים שאלתי מאחותי המתבגרת ויצאנו
שוב לפאב. מהרגע שנכנסנו בדלת ידעתי שעשיתי טעות. ישבתי על
הבאר, מייד קיבלתי בירה וחיוך מהברמן והכסאות סביבי לא נשארו
מיותמים זמן רב. דחיתי אחד אחר השני את כל אותם הגברברים
המלוקקים שבאו במטרה להכניס אותי למיטה. גם אבי ורועי היו שם.
אני צחקתי לעצמי. איכשהו שגית שוב מצאה את עצמה יושבת על הספה
עם רועי, הפעם קרובה יותר.
אבי, אביתר, או מה שלא יהיה התקרב אלי.
"אין לי מה להגיד לך" ישר תקפתי.
"פני, את חייבת להבין..." התחיל.
"אני לא חייבת כלום" המשכתי לתקוף
"שנייה, אני יודע מה רועי אמר לך וזה נכון בד"כ אבל איתך זה
היה שונה, אמיתי לגמרי, כל מילה..."
"כל מילה הייתה שקר" עניתי לו, לא מתכוונת לוותר לו.
קמתי ועברתי לצידו השני של הבאר.
הוא הבין את הרמז הפעם.
אחרי חצי שעה שבה הייתי עסוקה בלהדוף את כל מי שניסה להתחיל
איתי הגיע שימי.
אחרי שהתיישב אמר לי "אני מבקש ממך לא להתחיל איתי, אני רק
שותה בירה" בטון רציני.
צחקתי בקול רם.
זה באמת היה מצחיק. וגם הבירה שכבר שתיתי החלה להשפיע.
"שימי" הוא אמר תוך שהוא מושיט לי את ידו ללחיצה.
"פני" עניתי, מחייכת , מרגישה את לחיי מאדימות.
"איזה שם מצחיק" אמר.
"אתה לא ממש טוב במשפטי פתיחה, אהה?" עניתי לו בטון מעט נעלב
אך ציני.
"את מתחילה איתי, גברת פני?" שאל, מרים גבה.
השיחה קלחה. אחרי כמעט חצי שעה שגית באה ואמרה לי שהיא רוצה
ללכת כבר, שרועי הולך גם כי אבי, חבר שלו, לא רוצה להישאר
יותר. אני, שלא ממש רציתי ללכת כי נהנתי מהשיחה עם שימי, אמרתי
לה: "שגית, תכירי, שימי". הם לחצו ידיים. תיארתי לעצמי שאם היא
תכיר את שימי, והוא ידבר קצת, היא תישאר כי היא תראה שאני
נהנית.
"טוב, בואי נלך, אני רוצה הביתה. נמצא לך גבר להתנקם בו ביום
אחר" אמרה בטון מתבכיין.
שימי הביט בי, הביט בשגית ואמר: "הבנתי, את מהנוקמות...."
"לא, אתה לא מבין" ישר פתחתי בהתנצלויות.
"עזבי, פני, הייתי צריך לדעת, אחרי הכל, תראי איך את לבושה..."
המשיך, מנסה לפגוע חזרה.
דממה.
קמנו והלכנו.

עברה כבר חצי שנה. אני ושגית מעולם לא ישבנו לצחוק על זה. למען
האמת, היא מעולם לא הזכירה את אותו הערב והיא כבר לא מנסה
לשכנע אותי לצאת איתה. יתרה מכך, היא עסוקה מדי, כל הזמן יוצאת
עם החבר שלה מזה חצי שנה, רועי. היא תמיד נהנית לספר איך הם
נפגשו... באיזה פיק אפ באר באמצע תל אביב.

ישבנו באיזו מסעדה באמצע ת"א לארוחת ערב, חוגגים חצי שנה
לחברות של רועי ושגית. אביתר ושלי הצטרפו אלינו אחרי כמה דקות.
שגית יידעה אותי קצת לפני ארוחת הערב שגם הוא יגיע. אני
הסכמתי. "עם חברה" היא הוסיפה, כאילו זה משנה.
אני לא הודתי שקצת צבט לי. אחרי הכל, שני זוגות ואני?
אביתר נראה רציני וחמוד מתמיד, שלי, החברה שלו, לבשה חצאית
קצרה וחולצה ארוכה. חשבתי לעצמי כמה זנותי, אחרי הכל כבר חורף
וזה מה שהיא לובשת? הארוחה עברה רוב הזמן בדממה. ניתן היה
להרגיש את המתח באוויר...

מי חשב באותה ארוחה שאחרי חצי שנה נשב שם שוב כדי לחגוג שנה
לרועי ושגית וחצי שנה לי ולאביתר...