"את פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת, אהה???"

'היא שוב צועקת עליי בטלפון', חשבתי לעצמי. לפעמים היא מתקשרת
רק בכדי לצעוק. היא כבר לא מתעניינת במה אני באמת מרגישה או
חושבת, היא חושבת שהיא הגננת שלי. אני רק מנחשת איך היא
מתייחסת לפעוטות בגן שהיא עובדת בו.

"יפעת, אין לי כוח להיכנס לזה, אני מספיק סובלת היום אז תעזבי
אותי בשקט", עניתי לה בקול מיואש.

"את מוכנה להפסיק כבר עם כל הצומי והדכאון הזה? זו היומולדת
שלך, צאי כבר מהמיטה ותעשי משהו מגניב!!!" המשיכה לנבוח עליי
ולצוות עליי בקולה הצווחני.

"יפעת, די, אני עייפה, נדבר בערב, טוב?"

היא לא סיימה את השיחה עד שהיא המשיכה לתת לי עצות ולנתח את כל
המצב בו אני ורוני נמצאים. אוף, איך אני שונאת שהיא עושה את
זה. רק בשבוע שעבר ישבנו והיא דיברה על זה...



"שיואו, טלי, יש לך עוד שבוע יומולדת! את מתרגשת?"

"מה מתרגשת, מה? את מכירה אותי מהגן ועוד לא הבנת שאני שונאת
את היום הזה???" עניתי לה בפסימיות מתוחה.

"אבל טלי... בטח רוני יעשה לך איזו הפתעה גדולה, אהה?"

"יפעת, תרדי מהנושא הזה כבר. אני מקווה שעד אז רוני כבר לא
יהיה באיזור".

"טלי, די כבר! עד שסוף סוף את מוצאת בחור טוב, חמוד, לא מעשן,
לא שותה, לא נוגע בסמים, עובד בעבודה קבועה וטובה, חכם, לומד,
יש לו רכב משלו... הכל! הוא אוהב אותך ומתייחס אלייך כמו מלכה,
ומה את עושה? את המוות את עושה לו! את לא נורמלית את!"

'לא, היא פשוט לא נושמת בין כל ההרצאות הללו שהיא נותנת לי',
חשבתי לעצמי.

אני לא מבינה למה אני עדיין טורחת להיפגש איתה אחת לשבוע. היא
פשוט מוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. היא לא מפסיקה לנסות לנהל
לי את חיי, לחיות אותם בשבילי אפילו. אני חייבת להפסיק להיפגש
איתה.

"אם הוא כל כך מקסים, את יכולה לקחת אותו", אמרתי לה תוך כדי
שאני לוגמת מהבירה.

"אולי די???" בשלב הזה טלי כבר התחילה להאדים. הרגשתי כאילו
היא עוד שנייה שולחת אותי לעמוד בפינה או משהו כזה כאילו אני
בגן שלה.

"יפעת... תביני... הוא לא בשבילי", אמרתי כאילו מתנצלת בפניה
שלא טוב לי איתו.

"אבל טלי, אתם כל כך מתאימים! הוא כל כך מקסים וטוב!"

"לא, שזה אי אפשר לתאר אותך!" התחלתי להתעצבן, "מה מתאימים
מה?! אני אוהבת אלכוהול, אוהבת לצאת, אוהבת מוזיקה והוא...
פשוט לא."

"נו, בגלל זה את רוצה לגמור את זה כבר???" המשיכה יפעת בשלה,
מתעלמת מהעובדה שרע לי.

"אוף..." הוצאתי את כל האוויר, "את פשוט לא מבינה, אה??? הוא
משעמם אותי יפעת, מ-ש-ע-מ-ם  אותי", דאגתי להרים את קולי הפעם,
"כבר שלושה חודשים וחצי שאני משתעממת איתו ומשעממת את עצמי
למוות בגללו!!!"

"מה את מעדיפה, שיבוא גבר שיתייחס אלייך כמו חרא וכמו שפחה ואז
תהיי מרוצה???"

"כן! את יודעת מה? כן!!! זה מה שאני רוצה! ג-ב-ר! לא רוצה את
הסמרטוט הזה ששידכת לי. ואני בכלל לא ביקשתי שתשדכי לי אותו!
תפסיקי כבר לנסות לחיות את החיים שלי במקומי ולנהל לי אותם! את
לא אמא שלי, את לא אבא שלי ואת לא אני! את מבינה אותי? ד-י!
נשבר לי כבר ממך ומההיסטריה שלך על כל דבר! לא טוב לי ואני לא
רוצה אותו וזהו. נקודה!"

דממה.

אני חושבת שכל הפאב שמע אותי צועקת עליה. הברמן המשיך בניגוב
המאסיבי של הכוס אותה החזיק, נדמה היה כאילו הכוס תעלם עוד רגע
מרוב שחיקה של הניגוב. הוא פשוט עמד שם ובהה בנו. הזוג שישב
בקצה הבר הפסיק את השיחה הקולחת של "את באה לפה הרבה" וגם
התפנה כדי להקשיב לי משפילה בציבור את יפעת.

הרגשתי רע, כל כך רע ומצד שני, הייתי חופשייה סוף סוף.

"אני חושבת שאת סתם מגזימה", אמרה יפעת. מבטלת בשנייה את כל
הנאום המטורף שנתתי לה לפני רגע.

"אני חושבת שאני הולכת", עניתי חזרה, מיואשת כבר.



"מזל טוב יקירתי!" היה ה-SMS הראשון שקיבלתי מאחד החברים
הקרובים שלי דקה לפני חצות.

אף פעם לא הבנתי את ההיסטריה בלשלוח הודעות באמצע הלילה
כשהשעון מתחלף לתאריך. הרי יש עכשיו 24 שעות שלמות כדי לעשות
זאת, אז למה להטריד את הבן אדם באמצע הלילה??? לא עדיף לשלוח
באמצע היום, כשחוגג יום ההולדת כבר יהיה באמצע השגרה שלו
ופתאום יקבל איחול ויחייך?

רוני כבר בחצות ודקה התחיל לשלוח לי איחולים בקצב. לא עניתי.
אני אגיד לו מחר שישנתי, חשבתי לעצמי.

הוא התקשר כבר ב-6 וחצי כי ידע שאני קמה בשעה הזו. ואחר כך
ב-12 וחצי כי הוא ידע שאני בהפסקה. וגם ברבע לשש, כי הוא ידע
שאני בדיוק מחנה את הרכב ועולה הביתה.

צלצול טלפון, יפעת בצד השני.

"נו, אז מה את עושה היום?"

"מתאבדת?" עניתי בציניות השגרתית שלי.

"נו, באמת... מה את עושה?"

"יפעת, אני לא יודעת, בטח לפאב עם חברים".

"ומה עם רוני?" המשיכה לחקור...

"אין לי כוח אליו, הוא התקשר כמה פעמים, אני אקבע איתו למחר
ואסיים את כל הקשר המיותר הזה".

"אבל..." היא רק התחילה וקטעתי אותה.

"יפעת, זו היומולדת שלי. תעזבי אותי ותני לי להיות בשקט. בואי
לא נדבר עליו בכלל".

היא סתמה.

קבעתי עם חברים בפאב קטן בת"א ב-22:00.

אחד מהם הלשין לרוני. הגעתי לשם והרגשתי שמשהו קורה. תמיד חייב
לקרות משהו מטומטם איתו.

"אני שונאת מסיבות הפתעה", חשבתי לעצמי אחרי שנכנסתי ובערך 30
איש קפצו עליי וזרקו עליי כל מיני קשקושים נוצצים.

אז לבשתי את החיוך המזויף שלי והסתובבתי בין כולם.

כולם בירכו אותי ולא הפסיקו לציין את העובדה שיש לי כזה חבר
מקסים שמפתיע אותי ומפנק אותי.

אוף, יש לי בחילה.

בסוף כולם הלכו הביתה. אני ורוני גם. אליו לדירה. הודיתי לו
בחיוך על הכל ואמרתי לו שלא היה צריך...

בבית חיכתה לי מתנה ממנו. קופסא קטנה. שוב בחילה.

"איזה אידיוט", חשבתי. יוצאים רק כמה חודשים וכבר קונה טבעת,
חשבתי בזמן שבהיתי ביהלום בצורת לב.

חייכתי אליו ללא מילים.

הוא חיבק אותי איזה שלוש דקות ארוכות.

אחר כך כבר נכנסנו למיטה והוא נרדם. אני רק שכבתי שם בתוך ידיו
העדינות וחשבתי לעצמי איך אני הולכת להיפרד ממנו דבר ראשון על
הבוקר.