הוא חושב שאני לא יודעת שהכל פה מלא מצלמות?

גם כן חדר המתנה.

כל כורסאות העור הלא נוחות הללו והטלוויזיה שתלויה על הזרוע
ברקן ממש ליד חלון הקבלה בטח מתוכנתת לצלם ולהקליט אותי.

אני לא אתפלא אם רבקה, פקידת הקבלה שמתחבאת מאחורי כל האיפור
הכבד הזה וחושבת שאני לא יודעת שהיא עדיין בטראומה ששני הילדים
שלה יצאו הומואים, רושמת כל תנועה שלי...

היא בטח נפגשת עם ד"ר מורגן אחרי שעות העבודה, היא.

נמאס לי שעוקבים אחרי כל הזמן...

בטח ד"ר מורגן מדווח לאמא שלי בדיוק מה אני אומרת או יותר נכון
מה אני לא אומרת בפגישות הללו.

אז מה אם היא משלמת? מישהו צריך את הכסף המסריח שלה? יכולתי
ללכת לשבת על הים ולעשן איזה משהו בזמן הזה.



"פני, את יכולה להיכנס", פנתה אלי רבקה בחיוך וקטעה אותי
ממחשבותיי.

חייכתי אליה וקמתי מהכורסא המקוללת הזו.

הרגשתי זוג עיניים עוקבות אחרי בזמן שאני נכנסת לחדר של ד"ר
מורגן. זו בטח רבקה בוחנת כל צעד שלי, חשבתי לעצמי. אחרי הכל,
משוגעת הרבקה הזאת.



"אז מה שלומך היום, פני?"

שאל אותי ד"ר מורגן בלי לטרוח להרים את העיניים מהבלוק הצהוב
הדבילי שלו.

{הוא בוטח קורא מה הוא כתב עליי פעם שעברה.} אחרי הכל, איך הם
זוכרים את כולם, כל הפסיכולוגים האלה? הם בטח מתבלבלים בין כל
המשוגעים שבאים אליהם.

בכלל, ד"ר מורגן מוצלח, יש לו מלא משוגעים שהתמכרו אליו. רותי
מהעבודה שלי הולכת אליו, גם כפיר, חבר של מאיה, שכנה שלי, פגש
אותי פעם בחדר המתנה אצל ד"ר מורגן. וכל הזמן יש אצלו מישהו
בחדר מאחורי הדלת הסגורה.



"אני בסדר, רגיל", עניתי תוך כדי שאני בוחנת את החדר בפעם
ה-73.

"את בודקת אם השתנה משהו בחדר?" שאל.

הוא עדיין לא הרים את העיניים.

והוא ידע. אז מה אם אני עושה את זה כל פעם? הוא בטח השתיל
מצלמות בחדר. ככה הוא יודע שזה כל פגישה חוזר על עצמו.



"אז מה חדש?" שאל ד"ר מורגן. הפעם הוא הסתכל על היד שלי. הייתה
לי טבעת חדשה, אבן ענקית שמחליפה צבעים בהשתקפות האור.

"הכל רגיל", עניתי.

"טבעת חדשה?" הוא שאל בלי לחכות לתשובה, "חמודה..."

החלטתי לספר לו. הכל.

"עוקבים אחרי, ד"ר מורגן..."

הפעם הוא הביט בי. בעיניים.

"מי הפעם פני?"

אני שונאת שהוא עושה את זה. מערער את בטחוני כל הזמן. הוא בטח
אחד מהם.  בטח אמא שלי מאחורי כל זה. המצאתי תירוץ והתנצלתי
שאני חייבת לרוץ ולא יכולה לסיים או בכלל להתחיל את הפגישה
היום.

הגעתי לדירה הקטנה שלי. המנורה שרופה כבר יומיים ואין לי כוח
להחליף אותה.

אז הדלקתי נרות.

בטלויזיה שמו "המופע של טרומן" ואני חייכתי.

"הכל כתוב מראש", חשבתי לעצמי, "לא משנה מה אני אעשה".

אז הוצאתי טובורג מהמקרר.

ועוד אחת.

ועוד אחת.

ארבע שיחות שלא נענו.

שלוש הודעות קוליות.

ועוד בירה.

הבקבוק נשבר, חתיכות זכוכית בכל מקום.

לקחתי חתיכה אחת ושיניתי את ההיסטוריה.

אחרי חצי שעה אמא שלי הגיעה לדירה. הפעם האחרונה שהיא הייתה פה
הייתה לפני שנתיים כשנכנסתי.

בטח שהיא הגיעה מהר,

היא חשבה שאני לא יודעת שיש פה מצלמות?