אני שונאת את השלב הזה. רק בגללו אני לפעמים אני בכלל לא טורחת
להיכנס למערכת יחסים.

אותו השלב שכולם כבר יודעים שהוא יגיע לפני שהם בכלל מתיישבים
על הכיסא הגבוה בבר בציפייה לדייט הראשון.

אותו השלב שבו השמש שזורחת בבוקר כבר לא מדגדגת לנו את כפות
הרגליים בנשיקות החמימות והמלטפות שלה, היא לא שולחת את ציפורי
הבוקר שיזמרו לנו מזמורי אהבה שהתנגנו כל הלילה.

היא בקושי טורחת לפרוש את קרני השמש שלה על פני השמיים. שלא
לדבר על פני האדמה.

גם איתך הגיע השלב הזה. אני רואה בעיניים שלך שכבר התרגלת אלי.
התרגלת אלינו. גם אתה נבלעת לתוך השגרה היומיומית-נצחית הזו.

אני רואה את זה בדרך שבה אתה מעיר אותי כל בוקר, מותח את
הידיים לצדדים עוד לפני שאני מותחת את העפעפיים, מביט בי ישנה,
מנסה למצוא את השלווה שלא קיימת בי ונותן לי נשיקה ברקה של עין
ימין, ממש מתחת לעגיל שיש לי בגבה. שגם אותו עשיתי רק כדי
לשבור את השגרה היומית שלי.

אני מחייכת אלייך חזרה כל בוקר ומתמתחת בצורה חתולית-סקסית,
מנסה לפתות אותך בשעת בוקר מוקדמת למרות הידיעה שבימי רביעי
אין לך זמן כי יש לך ישיבת הנהלה שאסור לך לאחר אליה.

אז אני נשארת במיטה, מביטה בך מביט בי ומתלבש תוך כדי. כמעט
שכחתי שכבר יום רביעי היום, מזל שאתה לובש עניבה בגלל אותה
ישיבה שבה אתה ועמיתייך המנהלים אומרים אותו הדבר וצוחקים
מאותן הבדיחות.

ואז אני מביטה בשעון שמראה כל בוקר את אותה הבשורה. 7:20 ואני
עדיין במיטה. אני שולחת יד ארוכה לכיוון הרדיו ושמה גלגל"צ.

אותה שדרית מספרת את אותן הלצות בוקר ומדווחת על אותם עומסים
באותם הצמתים.

באותם הצמתים עומדים אותם האנשים באותן המכוניות שכבר נמאס להם
מהן ומקשיבים לאותה המוזיקה שהם רגילים, שותים את אותו הקפה
שקנו מאותו בית קפה מתחת לבית שהם גרים בו כבר שנים ופוחדים
לעזוב שמא לא ימצאו מקום טוב יותר.

והם חושבים את אותן המחשבות כמו בכל יום אחר: "מה אם..."

ואתה מחייך אליי שוב, מצביע על השעון ורומז לי לקום. ואני כמו
כל יום רביעי מזכירה לך שאני מתחילה מאוחר ויש לי עוד שעתיים
שינה. אז אתה מספר את אותה ההלצה ומאחל לי להמשיך את הפיתוי של
הבוקר אבל הפעם עם עצמי כי אתה זז לעבודה ובאותה נשימה, עם
אותו חיוך מאולץ מספר לי כמה היית מת להישאר איתי.

ואתה מזליף את הבושם שכבר מעדיף להישאר בבקבוק הקטן שלו במקלחת
ולהתנדף לאוויר הרחב בעצלתיים מאשר להסתובב על צווארך כמו בכל
יום אחר ואתה פונה לכיוון הדלת.

אתה מסתובב עייף מהעתיד לכיוון המיטה ואני כאילו מפריעה לשקט,
מאחלת לך יום טוב ושולחת לך נשיקה באוויר. אפילו היד כבר לא
מתרוממת על מנת לתמוך בנשיקה בצאתה לאוויר העולם ולכוונה בדרך
אלייך. גם לה כבר נמאס והיא נשארת שמוטה לצד חזי הזקור.

ואתה מסובב את המפתח במנעול הדלת. בדיוק שני הסיבובים הרגילים
ומנופף לי לשלום.

אתה מזכיר לי כמה אתה כבר מתגעגע ומוסר שנתראה בערב. אותה שעה
ואותו מקום. כאילו יש ברירה.

ואני רואה אותך מדמיין אותי מחכה לך הפעם בכותונת משי דקיקה
בצבעים נועזים לאור נרות ואמבטיית שמנים ריחנים.

ולפתע כל הבית שקט, קצת מרגש עם כל רעש האוטובוסים שבחוץ
והציפורים שמחרבנות לנו במרפסת.

הקלה. כאילו לקחת את השגרה איתך לעבודה.

חייבת להתנער ממנה.

אז אני מכבה את הרדיו, מניחה לאותם חמישה שירי בוקר לשיר
לעצמם, נכנסת למקלחת ויוצאת חדשה. אך הבית... אותו דבר, שגרה
אחת גדולה.

אז אני מחפשת אחר סיגריות בכל הדירה, נזכרת שהפסקתי לעשן כי
הבטחתי לך עוד לפני כל השגרה, בשנה הראשונה של ההיכרות שלנו,
השנה שבה עוד חשבתי ועשיתי שינויים בשגרת הלבד שלי למען מה
שהתגלה היום כשגרת הביחד שלנו.

אז המשכתי וחיפשתי את הספר השחור הקטן עם הטלפון של אותו אחד
שהיה לי איתו סטוץ ממש לפני שפגשתי אותך.

וכלום. השגרה אכלה הכל.

אז אני ניגשת למטבח ופותחת את מגירת הסכ"ום. הכל מסודר בקפידה,
כל הכפיות נחות משועממות באותו כיוון. אפילו להן נמאס "לישון
כפיות". המזלגות והסכינים מחפשים גיוון לשווא.

והנה היא מונחת שם, המושיעה שלי.

ידעתי שבין כל השגרה אני אמצא את הריגוש הקטן שיכול לשנות את
חיי. אותו "חפץ" שיוציא אותי מהיומיום וייקח אותי למקומות
מרגשים יותר.

אני לוקחת אותה בידי, אותה סכין יפהפיה וחדה. אותה סכין שהוא
רכש כדי לחתוך בשר, לפני שהפכתי אותו לצמחוני כמוני כחלק
מהשגרה שלי.

לקחתי אותה בידי ושברתי את השגרה.

כלום כבר לא נשאר זהה.

אפילו הישיבות של ימי רביעי עברו שעתיים קדימה.

העיקר לא להשאיר אותי לבד יותר.

ואני... צוחקת מבפנים, הצלחתי לגרום לשינוי קל. קצת יציאה
מהשגרה.

אולי בפעם הבאה אני אפילו אצליח לעבור מקום