מוקדש לכל אלו שמצאו את החופש בחלומות

השמיים היו אפורים ומעוננים. אפור כהה. מדכא.
אבל אותי הוא לא מדכא. להיפך. הוא ממריץ, מרענן, מחייה.
שדות ירוקים מתחתיי. אם הייתם באנגליה (במיוחד בסקוטלנד
וויילס) אז אתם יכולים לתאר לעצמכם את הנוף המרהיב.
הרוח הקרה הנושבת, טיפות הגשם, געיית פרה מרוחקת.
ואני?
אני עומד על סלע אפרורי הבולט מהעשב הירוק. לבוש במעיל שלי,
השחור שאני אוהב. עומד יציב כמו הסלע מרגיש את הטבע.
והכל כאילו נכנס לתוכי, מעניק לי אנרגיה.
יש בתוכי כדור כחול בוהק שניזון מכל זה.
אני עוצם את עיניי ומרגיש את טיפות הגשם פוגעות בפני. הרוח
מרחיבה את בגדי.
לאט לאט אני מתחיל להתרומם.
סנטימטר. שניים. חמישה. שבעה. עשרה. שניים-עשר.
ואני מתחיל לעלות גבוה יותר. ויותר. ויותר.
אני כבר מרחף שלושים מטר מעל לאדמה.
אני מתחיל לעוף.
אני טס והכל מתחתי עובר במהירות גבוהה כל-כך.
עד שאני מגיע למקום.
המקום בו הכדור שלי רוצה להיות.
אני עומד לי על קצה צוק בגובה של מאה ועשרים מטר. מתחת יש חוף.
החול לבן צהבהב. ישן. עתיק. חוף שלא הפריעו לו כבר מאות שנים.
חוף שמחזיק מעמד כנגד התנפצויות הגלים הסוערים מאז תחילת הזמן.
השמיים כמעט שחורים וברקע מבזיק ברק סגלגל.
הגלים מסתערים שוב ושוב על החוף מנסים להביסו אך הוא בשלו.
מרחוק אפשר לראות מגדלור נטוש. שהיה מזהיר את הספיות בלילה
גשום וסוער שכזה. אך המגדלור כבר לא בשימוש זה עשורים.
ורק אני עומד שם.
אולי האיש האחרון שעמד פה היה אציל. ואולי היה איכר.
אבל אני עומד כאן עכשיו.
כאב.
אני מרגיש כאילו מוט מלובן עובר בתוכי.
מגיע לכל פינה של הגוף.
לפתע נפתח החזה שלי וכדור של אור כחול יוצא ממנו.
הכדור מרחף לו באוויר בגובה העיניים שלי.
מרחף.
ואני חושב עלייך.
והוא טס במהירות.
אני נשכב על האדמה.
מריח את ריח הים.
מתחיל לרדת גשם.
ואני מחכה...