"ביום שני הבא זה כבר שלוש שנים", פניתי לשלי בעיניים בוהקות.
"שלוש שנים! את מאמינה?" המשכתי.
שלי הביטה בי, מעקמת את הגבה הימנית ומביטה בי במבט של 'על מה
את מדברת'.
"שלוש שנים, שלי! שלוש שנים..." המשכתי בשלי, מתחילה למלמל
לעצמי חצאי מילים, חלקי משפטים והמחשבות התרוצצו במוחי במהירות
מסחררת בלי שיכולתי לעצור ולעכל אותן בכלל.
"מה, את ויריב...?" שאלה בהיסוס מה.
"מה? מי?" עניתי לה ופניי הפכו רציניות, "אהה, לא, מה יריב
עכשיו?"
"אמרת שלוש שנים, לא?" שאלה, מנסה לגשש בין מחשבותיי, מחפשת קו
מחשבה הגיוני.
"לא, זה היום של אפי", עניתי תוך חיוך מבויש. ניתן היה לראות
איך הסומק מתחיל להציף את לחיי, וידיי החלו מחפשות תעסוקה
בחפצים שעל השולחן.
יכולתי לראות איך שלי שוב נותנת בי את המבט הזה. אני שונאת
כשהיא עושה את זה. כל פעם שאנחנו מדברות על אפי פניה משדרות את
אותו מבט רציני-מודאג הזה. היא בטח סתם מקנאת, חשבתי לעצמי.
היא תמיד הייתה מאוהבת באפי קצת, אף פעם לא פרגנה לי ולו.
בייחוד בשנים האחרונות. היא תמיד אומרת לי לתת לו ללכת כבר
ושאם אפסיק לדבר עליו אני אוכל להמשיך הלאה יותר בקלות.
קנאית, זה מה שהיא. מה היא מבינה בכלל. הרי כשהיינו יחד כולם
אמרו שזו האהבה הכי גדולה שהם ראו אי פעם ושאני והוא זה גורל
אז מה כואב לה כל כך זו.
"בת-אל... אולי הפעם כדאי... את יודעת... לעבור את זה בשקט
יחסי, מה את אומרת?" שאלה בהיסוס.
הנה היא מתחילה עוד פעם הבת זונה הזו. חברה היא קוראת לעצמה,
אהה? מה לעבור את זה בשקט מה? נמאס לי כבר מהצביעות הארורה הזו
שלה. משחקת אותה רוצה בטובתי, אהה? עכשיו היא בטח תגיד לי שזה
סתם פוגע ביריב ובי ובמשפחה של אפי...
"את יודעת שאני רק דואגת לך, נכון?" המשיכה שלי בשלה, "את
יודעת שזה לא תורם לשום דבר כל זה, זה רק גורם לך ולמשפחה שלו
ליותר סבל. ולכולם..."
ניסיתי לא להקשיב, להתנתק ולחשוב על מקום אחר. העיקר לא להקשיב
לה שוב.
"ואל תשכחי את יריב... מה איתו בכל הסיפור הזה? הוא יודע מה את
מתכננת?"
ידעתי שהיא תפיל את הפצצה בסופו של דבר.
"שלי... תעזבי אותך, אין לי כוח לזה כל שנה. יריב יהיה בסדר.
וגם אני. וגם ההורים של אפי. אני לא מבינה מה הסיפור שלך",
יריתי לאוויר, מנסה לעמוד על שלי ולא לוותר. לא הפעם.
שלי שתקה. היא המשיכה להביט בי באותו המבט הארור הזה. אני
יודעת מה היא חושבת זו. היא רוצה את אפי לעצמה. היא לא מוכנה
לחשוב שאני והוא נועדנו להיות יחד. כבר שלוש שנים היא אומרת לי
לשכוח אותו ולהמשיך הלאה. היא חושבת שאני לא יודעת מה היא מנסה
לעשות? אבל אני לא מוותרת, ככה הוא יידע שאני עוד חושבת עליו
ושאני והוא נהיה יחד שוב בסופו של דבר... אני אוכיח לו כמה
גדולה היא אהבתי.
שלי גיחכה וניתן היה לשמוע את הייאוש בקולה. "באמת שאין לי מה
להגיד לך יותר. תעשי מה שאת רוצה, לי נמאס מכל הקפריזות
והשטויות שלך כבר."
היא קמה בהפגנתיות, לקחה את התיק שלה מהכסא וזרקה לי 50 ש"ח על
השולחן.
"הנה, זה יכסה את הקפה שלי ושלך. עליי הפעם, פעם הבאה את
תזמיני אותי. טוב?"
"את קוראת לי משוגעת???" צעקתי לעברה כשהיא כבר הייתה עם גבה
אליי.
היא הסתובבה לעברי באיטיות, הביטה בי שוב במבט הארור הזה. היא
וחצי מבית הקפה. גם להם היא בטח אמרה שאני משוגעת. היא בטח
סיפרה להם שאני עוד מאוהבת באפי, אהה?
"בת-אל, אני באמת חושבת שאת צריכה לדבר עם יריב על זה, טוב?"
אמרה בעצב מסוים. היא הסתובבה שוב והחלה יוצאת מבית הקפה.
אני עוד המשכתי לשבת ולהביט בה כמה דקות ארוכות אחרי שעוד
זרקתי לעברה כמה האשמות. בזווית העין קלטתי את המלצריות עומדות
בפינה ומביטות בי. גם להם היה את המבט הזה של שלי.
צעדתי ברגל הביתה. לא היה אכפת לי להשאיר את האופניים שלי בפתח
בית הקפה, פשוט התחשק לי ללכת הביתה. תוך כדי הליכה הרגשתי את
הפלאפון רוטט לי בתיק אינספור פעמים. בחרתי לא לענות. אפילו לא
עניין אותי מי מצלצל. ידעתי שזה לא יכול להיות אפי.
לקח לי שלוש שעות וחצי להגיע לדירה. בעודי עולה במדרגות שמעתי
את קולה המתייפח של אמא שלי בוקע מתוך הדירה, יכולתי לשמוע את
קולה המעצבן של שלי. דמיינתי שעורכים לי איזו מסיבת הפתעה
וכולם נמצאים שם ומחכים להפתיע אותי וקצת הרסתי להם את
התוכניות עם האיחור שלי. בטח יריב שם ושלי וההורים שלי ודנה
ורחלי מהעבודה והם בטח הזמינו גם את ירון ומאיר מהצבא ומי לא.
יש לי אפילו הרגשה שאפי שם, מחכה לי עם החיוך המתוק שלו. אותו
חיוך שהוא היה לובש לכבודי כל ערב כשהייתי מגיעה הביתה. יכולתי
להריח אותו ולהרגיש את נשימותיו ממש על צווארי המשתוקק
לנשיקותיו החמות.
עליתי עוד מדרגה למעלה לכיוון הדירה ופתחתי את הדלת.
בלונים לא היו שם. גם לא כיבוד או מוזיקה. דנה ורחלי בטח
במשמרת ומאיר וירון בכלל בבית. רק שלי, יריב, ההורים שלי ועוד
אחד שאני לא מכירה.
כולם הסתכלו עליי בעודי נכנסת לדירה. אמא שלי התחילה לרעוד
ואבי ניגש לחבק אותי. אבא שלי חיבק אותי חזק. חיבוק כזה שהפעם
היחידה שהרגשתי את החיבוק הזה הייתה לפני שלוש שנים. אמא שלי
פרצה בבכי מחודש, שלי עמדה שם, מניחה על אמא שלי יד ומנסה
לעודד אותה. יריב ישב בכורסא הגדולה ההיא שאפי הביא אותו אחרי
שקנה אותה ב-50 ש"ח באיזה שוק והביט בי.
ורק אני, כמו ילדת יומולדת ללא יומולדת עמדתי בכניסה, אבי מוחץ
אותי כנגד חזהו והבטתי באיש שישב שם בצד ולא הוציא מילה.
אבי החל מסביר לי שעליי ללכת עם האיש ושזה רק זמני ושיהיה
בסדר. הוא המשיך ודיבר ודיבר ודיבר, הסביר ונימק אמר ולחש, וכל
מה שיכולתי לשמוע זה את השם אפי. למשמע השם נדלקו עיניי וישר
חייכתי. "איפה הוא באמת?" שאלתי.
דממה.
אימי הביטה בי באותו מבט ששלי תקעה בי כל היום וסוף סוף פצתה
את פיה "מי בת-אלי, מי?"
"אפי", חייכתי חיוך ענק ומלא תקווה.
אימי שוב פרצה בבכי והביטה לאותו איש שישב בקצה החדר.
לפני שהוא לקח אותי איתו כדי לראות את אפי כל מה ששמעתי זה את
אמא שלי אומרת לו "אתה רואה? היא לא מפסיקה עם זה. היא לא
מפסיקה עם האפי הזה!!! כבר שלוש שנים הוא מת והיא לא מבינה!
תעזור לבת שלי, תעזור לה".
ואני רק חייכתי לעצמי וחשבתי על כך שאני הולכת לפגוש את אפי
שוב אחרי שלוש שנים. |
