סיפור מוות (בידיוני כמובן)
התאבדות שלא הייתה אמורה לקרות והכל בגלל האהבה.
זהו החלק הראשון של הסיפור... חלק שני בהמשך

שעות על גבי שעות אני יושב כאן משועמם ואין כאן כלום!
החדר הזה ריקני ביותר, אין לי מה לעשות. אני כל הזמן חושב עליו
והוא לא יוצא לי מהראש. היינו רק חודש וחצי ביחד ולא יותר, אז
למה הוא בכלל כל כך תקוע לי בראש ולא יוצא.
התמונות שלנו ביחד רצות לי בראש בלי הפסקה ואני לא רוצה לזכור
אותך יותר, צא כבר מהחיים שלי. הפרידה היה טובה, אני יודע, אבל
כואב לי כל כך ולא היה לי מושג שככה זה יכאב.
אני רוצה להרוג את עצמי אבל אני לא מסוגל לגעת בי, אני לא יכול
לחשוב על כאב פיזי. אז כדורים זאת האופציה שלי, כדורים זה הדבר
שיעזור לי. אבל למה לעזאל אין מספיק בבית?! למה אין לי דרך
להרוג את עצמי במקום שהוא יהרוג אותי...?!
אין לי יותר חשק, אני הרוס, אני גמור ואין כלום. אני אפס, אני
כלום.
ועכשיו החדר מלהיט אותי, מחניק אותי... נראה לי שאני צריך
מקלחת קלה. מקלחת שתעביר לי את הראש למקום אחר.
ולא ידעתי אבל התת מודע שלי השתלט עלי.
במקלחת הקרה הרגשתי חוסר אונים מוחלט, התיישבתי וחיכיתי שהזמן
יעבור ותגיע השעה שאני אוכל לצאת מהבית. אבל הזמן לא זז, הוא
נשאר במקום. ואז המים נזלו עלי כמו דמעות שנוזלות כשיורד הגשם
וכשאין את מי לחבק. הייתי לבד. הייתי עצוב. המים החליטו לעשות
לי סוף ולנסות לגרום לי סבל נוסף, הם נזרמו לכל חור קטן שהיה
לי בגוף... הגוף שלי בלע את כל המים ללא כוונה, אני לא רציתי
אבל אני מתתי. אני עכשיו שוכב באמבטיה, מלא במי דמעות שהענקתי
לעצמי. אני לא יודע אם מישהו הציל אותי כי עבר הרבה זמן ואני
בתרדמת עמוקה עכשיו. כולם בוכים. אני אמרתי שתבכו כשזה מה
שיקרה לי יום אחד והנה זה קרה ובלי כוונה אפילו. אני לא
התאבדתי, אני מתתי מהבכי שגרמתי לעצמי. ועכשיו הדרך להמשך לא
ברורה... אני מרגיש אבוד, אני יודע שאני לא אצא מהתרדמת הזאת.
אני מרגיש שהסוף שלי כבר קרוב.