שלום לכולם, זה שוב אותו איתי. הטמבל השכונתי שלכם.
כרגע כואב לי, כואב לי נורא. האהבה שהייתה לי, שהצלחתי לשמר
במשך חצי שנה, כנראה שהלכה לעולמה. זה עצוב, נכון. אבל עכשיו
הסתכלתי שוב ביצירות שלי שפרסמתי בבמה החדשה ושוב קראתי את מה
שכתבתי לפני כמעט ארבע שנים. עבר הרבה זמן מאז. וכשאני קורא את
זה, אני מבין משהו. אני מבין כמה הייתי חזק לאחר האירוע שהיה
לי ועכשיו למרות שנפלו לי חיי כרגע ואני מנסה לאחות את השברים,
אני מנסה לשאוב מאותה כתיבה שוב כוח. עכשיו אני סטודנט, לומד
באוניברסיטה קולנוע וטלוויזיה. אני הולך אחרי החלום של לכתוב
ולכתוב וליצור מעצמי דברים חדשים ולהביא לעולם את מה שאני
חושב, גם אם אנשים אחרים חושבים שזה שטויות. להביא לעולם את מה
שאני מרגיש, את האש שבוערת בתוכי ורוצה רק לגדול עוד ועוד. היא
תגדל. האהבה שבחיי אולי הלכה לבלי שוב, את זה כרגע אני לא יודע
בוודאות אבל אני מתחיל להאמין שוב בעצמי וזו מנטרה שצריך לשנן
שוב ושוב. וכן, כמו שטיפת מוח, אם נגיד זאת לעצמנו ככה זה יקרה
בוודאות. לפעמים זה מה שחשוב. כרגע אני כותב מכאב מהול בצער
גדול. מקווה שמי שיקרא זאת יבין. אני מנסה בזאת לשחרר את עצמי
יותר, אך אני לא מוותר כמו שכל אדם צריך לעשות. אסור לאף אחד
לוותר בקלות על דברים שהוא אוהב או אנשים שהוא אוהב.
לפני שאסיים עכשיו את דברי רק אזכיר משהו. העולם הזה יכול
וצריך להיות מלא באהבה שלכם לכולם, אם זאת אהבה רומנטית לחבר
או חברה, אם זאת אהבת אם לבנה, אם זאת אהבת אחים ומשפחה
בכללותה ואם זאת אהבה לזולת, שבעצם הופכת לאהבת החיים. תזכרו
זאת, שוב אני מזכיר כי גם אני שוכח לפעמים שצריך וחייבים לשנות
דברים וללכת עם מה שמרגישים ולנסות תמיד ואני מדגיש תמיד
להשתחרר מכאב ומכעס ומצער, למרות שזה הכי קשה שאפשר ואני עכשיו
מנסה לעשות זאת ולאמץ אל לבי את הטוב שהיה ושאולי לא יחזור. אך
אני רוצה לומר דבר אחד אחרון. תאמינו ותמשיכו להאמין שאתם
יכולים לשנות הכל.
שלכם,
איתי.