סיפור האהבה שלי
הוא סיפור הכאב שלי.

לפני שבוע עוד הכל היה טוב, היו חיבוקים ונשיקות והרבה חום
ואהבה. אבל אז הגיע היום, הביאוס העצוב נגע בי... התחלתי
להתרחק ממנו והוא לא שם לב לזה בהתחלה. נתתי לעצמי ליהנות איתו
עד הרגע האחרון, עד לרגע שיבין שזה לא ביחד, זה רק שנינו
ושנינו לבד.
הגיע הסופשבוע הזועם, ישבנו אחד ליד השני במיטה ודיברנו קצת,
אני החלטתי שאני חייב להגיד לו את כל הדברים שלא טובים לי
איתו, את כל הדברים שפשוט לא יעבדו בינינו ואיך אפשר להמשיך
אבל ביחד. ואני אמרתי, אבל הוא היה בשלו ואמר לי להסתדר עם
המצבים שלי לבד. זה לא עבד.
כשהלכנו לישון אמרתי לו שילך להזדיין, לא מתאים לי כל הקטע
הזה.
ואמרתי לו: "אתה לא נוגע בי, אני לא מרגיש שאתה שלי, למה אתה
אומר שאתה איתי ואני מרגיש שאני לא... אני לא מושך אותך? אני
לא מספיק טוב? מה הבעיה שלי?" והוא אמר שהוא יהיה בסדר, זאת רק
תקופה וזה לא בגללי, זה בגללו.
למחרת הרגשתי לבד, בודד, איתו עדיין אבל לבד... זה היה נורא כל
כך שלא יכולתי לשאת בתוצאה שתקרה בסופו של דבר.
התחיל השבוע החדש ואיתו הכרתי מישהו חדש. מישהו שיכול להעניק
לי הרבה יותר, הרבה יותר ממה שהחבר שלי היה יכול להעניק לי. אז
החלטתי, שבסופשבוע הקרוב אני אעזוב אותו, הוא לא מתאים והוא לא
בשבילי. ודי, אני יודע שזה הסוף.
יום שני המכריע הגיע, הוא דיבר איתי והחלטנו שאנחנו צריכים
לדבר ודיברנו. זה נגמר. כל מה שהיה נגמר בדקה אחרת. היה לי רע,
הגרון שלי חנק אותי ולא נתן לי להגיד עוד מילה אחת. הלב בכה
בלי הפסקה והיה לי רע.
אחרי היום הזה, הייתי בבית כל היום ובכיתי, רציתי אותו חזרה.
עשיתי טעות, נתתי לו לברוח, איבדתי אותו לנצח ואני זה שהרסתי.
והחדש? אין איתו הרבה חדש. הסיפור הזה לא יגמר, כל פעם יבוא
אחד אחר ואני שוב פעם אבכה. אבל האהבה הזאת לא תחזור אלי שוב.
היא הלכה. והיא הלכה לנצח.