זה לא שהיא חשבה שזה בסדר להיות איתו. זה לא שהיא רצתה להפוך
את זה להרגל. בטח שלא לחלק בלתי נפרד בחיים הבלתי מוסברים שלה.
אבל בטח שהוא הכי בעולם יודע איך הם הרשו לעצמם להיקלע
למערבולת העמוקה והסוערת הזאת שלא באה במפתיע אבל גם בטח שלא
היה חזאי שהתריע על בואה.
לא. לא היה לו חלק בהצגה המגוחכת הזאת שנקראת החיים שלה. הוא
קיבל שם תפקיד ראשי. הוא אהב אותה כמו שאיש לא אהב מעולם. היא
לא ראתה את הסוף. בטח שלא ציפתה לבואו. אי הוודאות הייתה מנת
חלקה. חלק עיקרי במערכת היחסים הסבוכה שהם רקמו לעצמם, מנסים
לא למצוא לזה סוף.
היא הנסיכה שלו, הוא האביר שאין לו יריב. לעובדה שיש לו משפחה
שמחכה לו שיחזור לא היה חלק במחזה הזה שהסוף בו לא ידוע מראש.
היא נאלצה לאמץ לעצמה את החוקים שהוא הכתיב, בהתחשב במגבלות
שהחיים סידרו לו.
כשלא הייתה איתו הייתה עם אחרים. מנסה לדמות לעצמה חיים
בנאליים. מנסה לסדר גם לעצמה חיים.
אחרי הכל, שניהם ידעו את מה שלא רצו לחשוב עליו או להימנע
בגללו מלהיות יחד.
היא שוכבת במיטה. כואבת כאב פרטי מאוד. הוא לא כאן כדי לחטא את
הפצעים שהוא משאיר בלכתו. אם יש דבר שהיא קוראת לו אושר זה
הוא. הידיעה שזה לא מונוטוני לא מפריעה לה. כי איפה אפשר למצוא
אושר במונוטוניות, אם יש כאלו שלא מוצאים את האושר בכלל.